רש"ש על פסחים סז:

רש"י ד"ה זב. עושה מו"מ אה"ט אע"ג דתניא בתו"כ עושה מו"מ כו'. וכ"ה להדיא (בנזיר נו ב):

רש"י ד"ה כחתימת. מהחתים בשרו מזובו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואיתקש. כדכתיב זאת תורת הזב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מחילות. הני תרתי מילי שמעינהו כו'. עי' (לקמן פו) בפירושו ד"ה כי אמרה ובמהרש"א שם:

רש"י ד"ה וב"ק משתלח. דהא איתקש לזב. לכאורה תמוה דהא לא מהיקשא ילפינן אלא ממלת וכל דכתיב גבי זב וגם לא הוקש אלא לראיה ראשונה של זב והוא גופיה מנ"ל ונ"ל דדעתו ז"ל דמוכל לא מרבינן אלא זב בעל ראיה אחת דדמי ליה יותר (עיין לקמן בדף הסמוך) והדר יליף מיניה בהיקש ב"ק והא דקאמר לעיל לרבות ב"ק קאי אסוף דינא:

תד"ה כה"ג. תימה כו'. נ"ל דלפי מה שפרש"י דה"ה מגע נבלה נמי מרבינן מוכל טמא אין כאן תמיהה:

תוס' ד"ה שכן עושה. מהא דאמר לזכר לרבות מצורע כו'. הוא (בנדה לה):

בא"ד דא"כ למחנותם נמי נימא דאיתקש ואם כן מאי פריך הכא. כוונתם דמאי פריך אדרבה זב חמור מ"מ מהיקשא הוה ילפינן (לסברת הר"מ) דאין משיבין על ההיקש וא"כ צרוע ל"ל ש"מ ליתן לו מחנה ג' ודברי מהרש"א בזה מגומגמין אבל לענ"ד זה אינו קושיא די"ל דכוונת הגמרא להקשות אדרבה זב חמור וא"כ מאי חזית דצרוע מיותר (למידרש ליתן לו מחנה ג') דהוה ילפינן מהיקשא לזב דלמא זב חמור ואתי כל זב ליתן לו מחנה ג' משום דמיותר דהוה ילפינן ליה ממצורע מאותו ההיקש עצמו:

תוס' ד"ה ואתקש. דקאמר התם בעא מיניה רבה כו'. כצ"ל: