רש"ש על פסחים סז.

גמרא ת"ל איש איש. לפרש"י העיקר חסר מה"ס ולכאורה הנל"פ דהילפותא הוא מכפל לשון איש וכדדרשינן (בחולין יג ב) איש מה ת"ל איש איש לרבות נכרי כו'. וכן טובא (ועמש"כ בדף הקודם) ונ"ל דלרש"י דחק דהא קיי"ל אפילו שגג או נאנס או הזיד עושה אה"ש (לקמן ר"פ מי שהיה) ומנ"ל הא ועוד מדוע שיירן התנא דהוויין רבותא טפי לכן השכיל לפרש דדרשת התנא הכא מתיבת טמא ולזאת אין מרבה ממנו אלא טמאים ורבוי דאיש איש אתי לרבות שגג כו'. שוב מצאתי בירו' ר"פ משה"ט מפורש בדרשת הכתובים כדאמרן וב"ה שהנחני בדרך אמת [והתוי"ט בר"פ משה"ט ל"ד בזה ואישתמיטתיה פירש"י דהכא] :

גמ' יאמר טמאי מת ואל יאמר זב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יכול יהיו זבין. מדלא כתיב מחנם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"צ. דע"כ כולן כו' בטומאותיהן ואי כולהו כו'. כצ"ל עיין מהרש"א:

תד"ה הכתוב. וקשה דב"ק נמי כו'. שהכתוב ניתקו לעשה כו'. לכאורה הא בגופיה כתיב נמי לאו ל"י אל תוך המחנה ובסמוך כתבו היכא שאינו כתוב הלאו אלא עד"א לא כו'. ונראה דכוונתם דלא לילקי על כניסת מחנה לויה והלאו דבגופיה איכא לאוקמה על מחנה שכינה ועיין (לקמן סח) בגמרא:

בא"ד וכ"מ בפ' כה"פ כו'. כוונתם דא"א דבמצורע ליכא כרת ובב"ק ודאי יש בו כרת כדאמר אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוה וא"כ איך אמרינן הואיל וק"ל דהא כבר הוכיח הט"א (במגילה ג ב) דאמרינן הואיל מקילתא לחמירתא ומצורע אף דניתק לעשה מ"מ איסור דאורייתא איכא כמ"ש בש"א סימן פ"א וכש"כ לפירושם בהא דניתקו לעשה דהכא משמע דאיסור עשה איכא לכה"פ:

תוס' ד"ה מאי. ה"ה כו'. ולעד"נ דלהכי נקיט חומרא זו דאיתא נמי בזב בראיה א' ובב"ק דל"ת דוכל זב אתא בכדי לרבויי אותם: