רש"ש על פסחים סו:

גמרא א"ל רשב"ל לר"י אימא כו' ציבור ל"ל תקנתא כו'. הקשה הצל"ח א"כ מה יעשה בהך דרשה דרבא לקמן (בס"ד צה) ול"נ ליישב דהא רשב"ל רהיט ואזיל כאן אליבא דר"י עיין בתד"ה אלא ואיהו ס"ל דפ"ש דוחה אה"ט ותוכל הדרשה להתקיים בפ"ש:

רש"י ד"ה לא בחר. מכלל שמתחלה נבחר כו' ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו. ק"ל היכי נתחדש חלילה לו יתעלה ידיעה אשר לא ידעה מקודם בעת אשר נבחר ונ"ל דאף דידע מקודם מ"מ אינו דן אה"א אלא לפי מעשיו של אותה שעה (ר"ה טז ב) רק דקרה לו לאליאב שכעס בפועל קודם המשיחה גם כן ואם לא נכתב דהכי יכתב כל מעשה איש פרטי ואינו מביא הקרא רק לראיה שמצינו בו מדת הכעס (ולא מצינו בו מדה מגונה זולתה) ע"כ תלינן שמחמתה נמאס:

תד"ה ואין. תימה כו'. ולעד"נ דלעולם מאיש ממעטינן אפילו עיר או שבט (ובב"ק נ"א דרשי רבנן איש בור אחד ולא שנים וכן בסנהדרין ע"ח פירש רש"י בד"ה כל דהוא דאיש כו'. ולא שנים שהכוהו ויל"ח בקל) אלא דהכא משום דכתיב איש איש ה"ל מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות עיר ושבט עד דאיכא רוב צבור וכה"ג כתבו התוספות (בסנהדרין סו) ד"ה לרבות והתוי"ט רפ"ב דזבים ועמש"כ לקמן בדף הסמוך בס"ד:

תוס' ד"ה אלא. עיין מהרש"א והב"א כ"ע ולפמש"כ שם דלאו לר"י עצמו קאמר הש"ס התם דאיצטריך לכדר"א כו'. דהא איהו ס"ל ב"כ הבאים כאחד מלמדים מיושב קושייתו ול"ד כלל לסברתו אף דרשת רשב"ל כאן לא אתיא לר"י דא"ל ב' כתובים הבכ"א מלמדים אבל הלא ר"י מודה גם כן דג"כ הבכ"א אין מלמדין (קדושין לה) והכא יש ג' צרוע זב טמא לנפש ולכן גם דבריו דלקמן דחויין: