רש"ש על פסחים נג:

גמרא רשבא"א יוה"כ שח"ל בשבת כו'. מדליקין כו'. וחכ"א. הרמב"ם והשו"ע פסקו כרשב"א דבירושלמי פסקו כוותיה. וק"ל דבר"פ מי שמתו גבי פלוגתת ר"ג וחכמים באונן בשבת לענין תה"מ לא פסקו כר"ג אף דבירוש' פסקו כוותיה וכתב הרא"ש שם דאם איתא דגמרא דידן כו'. הוה פסיק כוותיה ועיין רא"ש ע"ז פ"א סימן כ"ג ובהגר"א ליו"ד ש"מ סקמ"ב (וט"ס במש"כ שם וזהו הטעם גם כן לס"ז וצ"ל לסי"א) שוב מצאתי להמלחמות סוף מו"ק על הא דפסק הרי"ף כרשב"א מפני הירו' וז"ל אלא שאנו תמהין שלא סמכו על הירוש' בפסק הלכה ועיין בסמוך:

גמ' וחכמים אוסרין. עיין (לקמן נה) וברש"י שם ד"ה ולבסוף ובמהרש"א ולעיל בריש מכילתין בתוד"ה מאימתי וצ"ל דחכמים פליגי גם כן בזה וסבירא ליה דלא תלי במנהגא אלא דאסור בכ"מ והשתא א"ש דל"פ הרמב"ם והשו"ע כוותייהו משום דהם נגד סתם מתני':

תד"ה מה. ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו. כן איתא להדיא בחזית בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר דיחזקאל אמר להם חבי כמעט רגע פי' שיחביאו א"ע ויברחו והם השיבוהו אנן בעינן כו'. דנהוי תמן ולא נסגיד ליה כו':