רש"ש על פסחים לג.

גמרא (בסוה"ע) תיבות כי אתא מחקם הצל"ח:

רש"י ד"ה שהיתה לו שעה"כ. וכ"ז חיבורו כו' והעמדת כרי הוא. דבריו צ"ע דא"כ אפי' אחר שנתלשו קודם העמדת כרי נמי וכן השיגוהו התוספות (בקדושין סב) בכיוצא בזה עיין שם:

תוס' ד"ה ומינה. שלא חייב מיתה עד דהוה כזית כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אף. וא"כ מ"ט דרבנן כו'. לעד"נ דע"כ ל"א ומינה מה תרומה בכזית אלא לרבי דיליף אכילת הקדש מאכילת תרומה לענין מיתה ודוקא באכילה כמ"ש לעיל וא"כ החיוב הוא על אכילה דוקא ולא על הנאה כמו תרומה דחיובה רק באכילה שפיר אמרינן ומינה. אבל לרבנן באכילת הקדש הוה ג"כ החיוב על ההנאה ולא גרע משאר הנאות דחייב בהן בש"פ כמ"ש לעיל ולא בעינן כזית. וכן לרבי בשוגג לענין קרבן וחומש נ"ל דג"כ לא בעינן כזית רק דיהיה ש"פ כמו בשאר הנאות ונכון בס"ד. ונ"ל עוד דבאכילת הקדש אי איכא כזית אע"ג דלית בה ש"פ חייב לכ"ע אליבא דרבנן דא"ש משום דילפינן מתרומה. ובזה א"ש דברי הר"ן (בנדרים סח) ד"ה ואי אמרת מיקלש כו' וינצל מקושיית הגה"ש עליו שם. והא דאמרי' (בכריתות כג) באכילת קדש דלית ביה ש"פ אתיא לא"ש. אולם מהירושלמי פ"ו דתרומות במשנת גנב תרומת הקדש ואכלה דמחלק ביש בו כזית בין אין בו ש"פ ליש בו וכן ברמב"ם פ"י מה"ת הל' כ"ד משמע דלא כמש"כ וכן התנה הרמב"ם בספ"ח מהל' שגגות באכל נותר שא"ח אשם מעילות עד שיהא בו ש"פ: