רש"ש על פסחים קכ.

ברשב"ם (במשנה) וה"ה נמי במצה בזה"ז כו'. עיין (לעיל קיט ב קכ א) בתד"ה א"ר:

בא"ד ול"ל טעמו משום דא"מ כו'. לכאורה למה לא יאכל מצה אח"כ כיון דהטעם הוא כדי שלא ישכח טעמה הרי ישאר טעם המצה שיאכל אח"כ וי"ל דכיון דכבר אכל קודם שינה ויצא יד"ח א"כ מה שאוכל אחריה הוא מצה של רשות ולא ישאר רק טעם מצה דרשות:

בא"ד דא"כ תקשי לאידך לישנא כו'. לכאורה תמוה דהאי לישנא יאמר דמתני' לא איירי רק בפסח ואולי כוונתו בהאי וליכא לפרושי כו' דלעולם לא מיקרי זה ב' מקומות רק דהטעם הוא משום דאמ"פ כו' ור"ל וכשמואל לעיל דא"כ תקשי לאידך לישנא היינו לרב ועיין מהרש"א:

תד"ה כל (בסופו). ודכוותא כו' גבי ושלח כו'. לא יכולתי לעמוד ע"ד לפי הגי' שלפנינו שם ואולי ט"ס בדבריהם וכוונתם להא דאיתא (שם ס"ד ג') וה"ק לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כו' ולאו ק"ו הוא כו' אלא פריך הכי כו' ע"ש ורצונם הכא דלא משבש שם דברי רב יהודה דלעיל אלא דפרושי קמפרש:

תוס' ד"ה רב אחא. מר נ"ל מעליו כו' דעליו מיותר כו'. עיין רש"א שנתקשה בדבריהם ולבסוף העלה להגיה ואולם ע"ש ברש"י ד"ה כתוב בהאי ותבין דבריהם כאשר הם לפנינו ובזה יובן גם פרש"י בהיפוך הדף ד"ה קמ"ל וכוונתו ג"כ על פסוק זה וצ"ל תאכל עליו מצות (וט"ס כזה אירע בדבריו גם שם לעיל בד"ה לקובעו חובה כמש"כ שם) ובד"ח הגיהו והוסיפו בדבריו לא"צ: