רש"ש על נדה סג.

גמרא ועובר שיתן לתוכן מלח מאי משמע כו'. הש"א בתשו' כ"ו כתב על הא דכה"מ מברך עליהן עובר לעשייתן דלהכי נקיט לשון עובר (ולא קודם) מפני שהוא משמע על קדימה ועל איחור. ובא להורות בזה דבדיעבד מברך אחר עשייתן ע"ש. אבל מה יענה על הא דהכא. הכי יאמר ג"כ דבדיעבד מהני אם בדק (או הרתיח) אחר שנתן המלח. ועי' לקמן (סו ב) בתד"ה כל וז"ל וי"ל כו' שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם כו' דכיון דבדיעבד טהור לכתחלה נמי לא בעי כו' ע"ש:

רש"י ד"ה לאפוקי דקדים. קודם היום כו'. ל"י מאי איריא קודם היום. אחר הנ"ח נמי. ולע"ד יל"פ דקדים ר"ל קודם שירוק:

תד"ה הא יכול. ברישא נמי יכול לצאת ע"י הדחק וע"י כו'. כצ"ל:

תד"ה נים. שעתה בחצות הלילה כו' ועתה כשמגיע בחצות הלילה כו'. משמע דהא דנרדמו לא יאכלו היינו דוקא כשעבר עליהם חצות לילה בשינה. ותימה דמנ"ל הא. כיון דהטעם הוא משום דנראה כב' מקומות מה לי קודם חצות ומ"ל חצות. ועוד תימה דאחר חצות בלא"ה אינו נאכל כדתני שם דאחר חצות מטמא אה"י דה"ל נותר כדאיתא שם בגמרא. ולכאורה הי' נ"ל לסרס דבריהם דמן ובע"פ עד כה"ג להציג בסה"ד ולהגיה ליכא לפרושי כה"ג וכמש"כ בתענית. ומן נים ולא נים עד סה"ד צ"ל קודם וקאי פירושם אדהכא. אבל מ"מ ק"ק מש"כ שישן בחצי הראשון. והלא בברייתא תני ניעור כל הלילה:

תד"ה תנא. וכ"מ מדקאמר דאיש או דאשה כו'. עי' מהרש"א. ועמש"כ בברכות (נא):

גמרא שופעת הא שפעה ואזלא. קשה מאן לימא לן דשופעת היינו כל ימיה. נימא דר"ל ששופעת דם הרבה בשפע כמו שפעת גמלים תכסך (ישעיהו ס׳:ו׳) דהוא לשון רבוי. ולכן כשרואה פעם שלא בשפע נקרא שלא בשעת וסתה ואינה ד"ש. והלא גם לפי מאי דמשני בשופעת דם טמא מתוך דם טהור ג"כ הכוונה שרואה בשפע. דם טהור ודם טמא. וכן לעיל (ריש דף יא) שופעות דם ובאות ר"ל דראתה כמה פעמים. וכן (בד' לה ב) ולקמן (סה ב) ע"ש: