רש"ש על נדה סג:

גמרא זו דברי ר"ג כו'. נ"ל דקאי ג"כ על משנה הקודמת שאמרה ג"כ על ווסתות דגופא וכל שקבעה ג"פ ה"ז ווסת. אבל חכמים אומרים דהמה א"צ לקביעות ווסת אלא בפעם א' סגי. והא דהעמיד דבריו על משנה זו. מפני שמסיים בה שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבעה ג"פ. שקאי גם כן על המשנה הקודמת בווסתות דגופא. ומדקאמרי א"צ לשלש מכלל דאיכא דצריך שילוש. מזה הוכיח שמואל לעיל דלמה שלא מנו חכמים שלשה. ובזה סר דקדוק התוס' מה שלא אמר אבל רבי אומר. כי איה מצינו לו לרבי שיאמר לווסתות אחת. וכן למה שלא מנו חכמים שלשה. אלא דק"ק לי לישנא דאביי לעיל מאי קמ"ל מתניתין היא. דהא טובא אשמעינן דאפילו חכמים מודו בהו דצריכין ג"פ. ואדרבה הל"ל מ"ט גריעי משאר וסתות דגופא דחשיב במתניתין דסגי להו חד זימנא. דהלא גם המה אינן ע"י מעשה:

שם והתניא והזרתם כו' א"ר עונה כו' לא אותה עונה ותרתי ל"ל צריכא כו'. מבואר דכ"ז אליבא דר' יהודה. והתוי"ט ל"ד בהביאו זה ע"ד ר' יוסי ע"ש: ודע דק"ל לר' יהודה מדוע אשה שיש לה וסת ד"ש. ולא מטמאינן לה כל אותה עונה למפרע. וי"ל עפ"י סברת רבא בגיטין (כח ב) שמא מת ל"ח שמא ימות חיישינן ועי' נו"ב חלק יו"ד סימן נ"ה. עי"ל דשאני פרישת עונה דחיישינן שמא מחמת תאות תשמיש תקדים ראייתה. וכדחייש רבא כה"ג לקמן (סו) גבי תבעוה לינשא. ומצאתי סברא זו בר"ן בפ"ב דשבועות על הא דלקמן (שם) ואם יש לה וסת תולה בוסתה:

תד"ה וחוששת. היינו כל שעה ששית. נ"ל דמשמע להו משש שעות לשש שעות דר"ל דהיתה למודה לראות תמיד בשעה ששית אבל לא ברגע מכוונת אלא פעם ברגע זו ופעם באחרת אבל כולן באותה שעה. ולכן נאסרת בכל אותה שעה. רק דק"ל מש"כ לקמן דאסורה עד חצי שעה ז' משום דלא קי"ל שפיר בשעות. מטע"ז תאסר נמי חצי שעה קודם דהיינו מחצי חמישית: