רש"ש על נדה סב:

גמרא א"ל רבי ל"ש ר"ח מנ"ל. עירובין (צב) יבמות (מג):

רש"י ד"ה אי לא לא. דה"ל טומאה בלועה בחרסין כו' כדאמר בפ' בהמה המקשה. תימה דהתם אינה אלא בבע"ח כגון אדם ובהמה כדאיתא שם. אבל בשא"ד מטמאה כדתנן בפ"ח דכלים מ"ה ובפ"ט מ"ו. ועמש"כ שם בריש המסכתא והכא הוא משום דא"י לצאת אלא ע"י הדחק. או משום דגם אינו מקפיד עליו מן הסתם לפי מאי דמסיק ר"פ:

תד"ה מקולי. תימה כו' והא הך שינויא לא הוי אלא לר"ל כו'. בס' מי נפתוח פרפר מ"ד ג' בד"ה ולולי. כ' לתרץ תמיהתם. דריו"ח ג"כ ידע דמיירי בדם תבוסה. אבל לא ידע לחלק לענין טומאה בלועה בין דאורייתא לדרבנן. ובאר שם בהגהה דהוה ס"ל כיון שמצד הסברא מטמא מה לי דאורייתא ומ"ל דרבנן וכל דתיקון רבנן כעד"א תיקון. ותמוה דהא בדרבנן מוכח להדיא ממתניתין דחרסים דבשלא הוסק התנור טהור מטעם בלוע ועלה קאמר ר"ל ל"ש אלא משקין קלים דא"מ אלא מדרבנן. ולכן ל"ג בהן כשהן בלועין. אבל משקין חמורין דמטמאין מדאורייתא טמא. ועוד דכבר שני ליה ר"ל הנח לכתמים דרבנן. וריו"ח דמקשה ליה מכתמים. י"ל דלטעמיה אזיל דס"ל לעיל (מא ב) דמקור מקומו טמא. ולכן אף דקי"ל בכ"ד דכתמים דרבנן היינו דוקא לענין דתיטמא האשה ז"י כנדה גמורה. מטעם דלא הרגישה כדאיתא בסוגיא לעיל ר"פ הרואה. אבל הבגד טמא מדאורייתא דבצפור לא נתעסקה כו' וכיון דמגופה קאתא אף שבא שלא בהרגשה מ"מ מקור מקומו טמא. ור"ל משמע דפליג אדריו"ח במקור מקומו טמא לעיל (מא ב) ע"ש לכן השיבו הנח לכתמים דרבנן: