רש"ש על נדה סא:

גמרא וריו"ח לטעמיה כו' כיון שמת אדם נעשה חפשי מה"מ. קשה דהא משמע דגם ר' ינאי לא אסר אלא משום שכשיעמוד בתחייה לא יהיה לבוש כלאים אבל בעודו מת אף הוא לא חייש מדהתיר לספדו בהם. ואולי דלשון חפשי משמעו חופש עולם ואף לאחר התחייה:

שם תקנו מאן תקנינהו. כצ"ל. וכן העתיקו הה"מ וכ"מ בפ"ט מהל' א"ב ה"ז:

שם דתנן בפולמוס כו'. נראה דצ"ל דתניא כי במשנה לא נזכר הך סיומא דבקשו לגזור כו'. וכן העתיק הגהמי"י שם:

רש"י ד"ה חדש. שוטחו כנגד כו'. כצ"ל:

תד"ה בודקו. ותימה דאמר לעיל כו' עד שיוודע כו'. קשה דלמא הכא טעמא משום דשוב אינו מקפיד עליו כיון שבדקו כ"כ ולא מצאו וגם אחר בדיקה כזו ליכא חשש דשמא ימצאנו בפעם אחרת שכתבו בדבור דלעיל:

תד"ה אבל. ואם ישים כו' יתביישו החיים כדתני בפ"ב כו'. עי' רא"ש מו"ק סי' קכ"ז:

בא"ד ממס' שמחות פי"ב (כצ"ל) כו' מיהו טעמא של א"ש לא נתברר. ובהגר"א יו"ד סימן שנ"א מביא מתה"א דאיתא במס' ציצית טעמו לפי שיש בהן משום קדושה וע"ש:

תד"ה אר"י. אע"פ כשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן. דכ"ה בכתובות (קיא ב) ועיין שם בתוס':