רש"ש על נדה נה.

גמרא אמר ר"ל א"ק לכל טומאתו. המציינים העלימו עין מלציין המקרא הזה. והוא נמצא בב' מקומות. בויקרא ה' ב' ושם כב ה':

שם בשר המת שהופרך טהור. (תמורה לד):

רש"י ד"ה אי מה. לטמא באבן מסמא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שעיבדן. ושיעור עבודה מפורש כו' כדי מיל. הגרי"פ תמה דהרי מפורש בפסחים ובחולין שהוא כדי מהלך ד' מילין. והגהתו לא תעלה ארוכה להה"מ בפ"ו מהל' מ"א ה"י שכתב ג"כ כדי הילוך מיל ואשר מזה הוציא הרמב"ם לשהיית שיעור מליחה כדי הילוך מיל. וכ"כ אחריו הגר"א ז"ל ביו"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ו. ועיין נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ג ובמ"ת סי' ל"ט שנדחק מאד ליישב בדרך רחוק. ולעד"נ ליישב עפ"י מש"כ בחולין (קכב ב) דהעיקר כפי' הב' ברש"י שם דכדי הילוך ד' מילין היינו שיכרוך העור ברגלו וילך. והנה פסיעה בינונית היא אמה חציה מדת המנעל וחציה בין רגל לרגל כדאיתא בשו"ע או"ח סי' שצ"ז ס"ב ובמ"א. וכשהולך ד' מילין הוה חציים החללים שבין רגל לרגל וחציים השני הוא מדרך כף הרגלים השנים נמצא אינו עולה לכל רגל רק דרך מיל:

גמרא (בסה"ע) אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ. עי' מהרש"א. והנה בריש כלים חשיב בתוך המטמאים במגע ולא במשא לבד שרץ וש"ז גם טמא מת ומצורע בימי ספורו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה. ועל ב' האחרונים י"ל ג"כ ע"ד תירוצו דאיכא מצורע מוחלט ומ"ח שיש בהם כדי הזיה שמטמאין אף במשא. אבל ט"מ אין ליישב משום דאיכא כלי מתכות או אפי' שאר כלים לדעת הרמב"ם וסיעתו שהם נעשים כחלל. דהרי לדעת הרמב"ם בפ"ה מהלכות ט"מ הי"ג אינו מטמאים לא במשא ולא באהל. לכן נראה דקמא דאיתא בריש כלים נקט וה"ה לכולהו:

תד"ה שמא (בסופו) . דאיצטרך בשה"נ לא יאכל להנאת עורו. עי' פסחים (כב ב) דילפינן ליה מן ובעל השור נקי או מרבוי דאת: