רש"ש על נדה נה:

גמרא (ברה"ע) ואימא במשא מטמא אדם ובגדים כו'. עיין מהרש"א. וסברתו איתא בתוספות יומא (יד) ד"ה אלא. אבל ק"ל לפ"ז הא דלקמן גבי וכי ירוק דפריך ואימר הנ"מ במגע כו' מידי דהוה אשרץ. והא התם כתיב כבוס בגדים:

שם למנינא הוא דאתא הזב חד כו'. כצ"ל וכ"ה לעיל (לה) וברש"י כאן:

שם ואימא במשא דשרץ. כ"נ דצ"ל בב' וכן בפרש"י:

רש"י ד"ה זב אפי' מגעו מטמא בגדים. וכן משאו דכתיב כו' וק"ו עצמו. לכאורה תמוה דנימא ג"כ שעיר המשתלח יוכיח. ועי' תד"ה כי וא"ת כיון כו'. ובעירובין (כז) פי' משום דוהנושא אותם אף הזב במשמע:

רש"י ד"ה והשתא דנ"ל. טומאת הזוב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ורחמנא רבייה. מוכי ירוק כו'. כצ"ל:

תד"ה כיחו. ניעו ע"י נענוע מעט. והרע"ב הביא מפי השמועה דניע הוא ליחת החוטם. והתור"ע הקשה ע"ז מהא דקתני בברייתא ניעו ומי האף. ואישתמיטתייהו דרש"י פי' כן בב"ק (ג ב) והתוס' שם הקשו עליו מהברייתא הזאת. ואנכי ישבתיו שם בעז"ה ע"ש. אבל לכאורה אכתי קשה מהא דפליגי לקמן רב וריו"ח במי האף. ולא נקטי פלוגתייהו על ניעו דקדים. ולא עוד אלא דמשמע שם דבניעו גם רב מודה דקאמר שם ולטעמיך כיחו וניעו מי קתני מוכח להדיא דבניעו לכ"ע טמא לעולם. וי"ל דליחה עבה היוצא מהחוטם לכ"ע מעיין הוא דמתעגל ויוצא. אבל מי האף שהוא צלול כמים שקורין קאטיר כמש"כ בב"ק שם אינו מתעגל כ"כ (וכן מעיד הנסיון) ולהכי פליגי ביה:

בא"ד ובמתניתין דלא תני כיחו. ולקמן בפיסקא מטמאין לחין משמע בגמרא דגריס כיחו במשנה ע"ש: