רש"ש על נדה לה.

רש"י ד"ה אלא בזב מצורע. שהרי מחמת נגעו היה מטמא במשא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואיתקוש מצורע. והכי משמע כי יהיה כו' אותו הזוב טמא לאחרים ולבעלה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מטמא באונס. וטומאת ערב כקרי. כצ"ל:

רש"י ד"ה ברביעית. דהא מכי חזי תרתי כו'. כצ"ל:

תד"ה לאחרים. ואינו מטמא אלא או"מ. לכאורה אינו מובן דהלא גם משא הזב אינו מטמא אלא או"מ. ואולי כוונתם על אדם שהיה בעליונו. דאם היה נקרא משא היה מטמא בגדים וכלים כדתנן בפ"ה דזבים מ"ב ומ"ו. ועפ"י מש"כ לעיל (לג ב) בד"ה בכותי ועמש"כ שם. משא"כ עליונו אינו מטמא בגדים וכלים דיטמא טומאה קלה משמע לעיל (לג):

שם בא"ד ועוד דבזוב כה"ג כו'. עי' מהרש"א. ומשמע מדבריו דאילו היה קורא כה"ג משא הוה א"ש. וז"א דהרי מוכח מתוס' דפ' א"ד (סז ב) בסד"ה שכן (הב') ממש"כ דהא דקתני נישא לא קאי אמצורע. דמצורע אינו מטמא במשא כמו בהיסט ודלא כהרמב"ם שהביא התוי"ט בפ"א דכלים מ"ד. וכן הטיפה דזיבה ג"כ אינה מטמאה במשא ובהיסט (ודלא כהמהרש"א) עי' בהרע"ב בפ"א דכלים מ"ב. ולכאורה ה"נ דלזה כוונו התוס' במש"כ דבזוב כה"ג לא אשכחן כו' ור"ל דזה ודאי טהור. אלא דלפ"ז יקשה מש"כ ובשאר טומאות כו' כגון מו"מ כו' דהא למצורע נמי גורם כו' תיפוק להו דזוב אינו עושה מו"מ כדמוכח בר"פ דם הנדה בגמרא:

תד"ה לעולם. דהיינו כמן גדיון לשילוח. כצ"ל: