רש"ש על נדה כב:

גמרא וריוח"א אפי' תימא ר"י ע"כ כו' אבל בריה לא הוי. אי לאו דאמר הכי לא אתיא דלא כמאן דהא איהו אמר של ד' מינין ד"ה טמאה. דל"ל דהוה מוקי לה כשנאבדו דהא דומיא דקליפות כו' דתני בהו תטיל למים כו' נקיט. ור"ל ע"כ כר"י א"ש מוקי לפלוגתייהו. או באפשר לפה"ק בל"ד פליגי:

שם הואיל ונאמר בהו יצירה כאדם. כצ"ל כמש"ה בתוס':

רש"י ד"ה דאקושי. קשים. הס"ד:

רש"י ד"ה והוי חתיכה. וכגון שהיא מד' מיני דמים. ל"ד שידוע כן דהא ריו"ח מוקי לה בנאבדה. אלא משום דרובא הכי איתא:

רש"י ד"ה יצירה. ואת כל עוף וגו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ומופנה גבי בהמה. את חית הארץ. כצ"ל:

תד"ה ליפלוג. ולא שייך בהו פתה"ק. ולטעמא דר"י א"ש וריו"ח נמי יש לומר דמודה ר' יהודה בהו דתלינן אותם טפי במכה ובשומא כדאמרו הרופאים:

התוי"ט דקדק מדבריהם דהוו גרסי במתניתין גבי שערה כו' ואם לאו טהורה. והתו"ח כ' בשם ש"ל דאפי' אי ל"ג לה מ"מ מדקתני אם נמוחו טמאה משמע דאם לא טהורה. לכאורה נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דמגילה שכ' שם דתנא דמתניתין לא מעייל נפשיה בפלוגתא כו' וקתני והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע ולרשב"ג באשורית ויוונית ע"ש. אבל באמת ל"ד אהדדי דשם גם לרשב"ג איצטרך האי דינא דהלועז ששמע אשורית יצא. אבל הכא לר"י לא איצטרך כלל הא דאם נמוחו דהא בלא"ה ג"כ טמאה:

תד"ה זו. וא"ת אמאי לא משני כו'. תמוה דהרי באמת משני כן במה שאמר ודנין יצירה מיצירה ופרש"י דדמי מדדמי: