רש"ש על נדה יב.

גמרא הוי וסת שאמרו לקנוח ולא לבדיקה. בפשוטו נראה דה"ק כיון דבעינן שיהיו תכופין כ"כ זאח"ז. לכן בדיקה שהיא הכנסת העד לחורין ולסדקין א"א שתהא תכופה כ"כ. ופרש"י בזה דחוק:

תד"ה כדי. אלא דכבר השיב לו כו'. אולי היה בגירסתם גם בעיא זו ר"ז מר"י. וכ"מ שהיה גי' הראב"ד בפ"ד מהל' א"ב הט"ז:

תד"ה מהו. מה שנראה מהמהרש"א דלל"א שבפרש"י הבעיא היא אי סגיא בתביעה אי דבעי בדיקה דוקא. לא נהירא דהא רש"י כתב דס"ל דבאין מן הדרך לאו דוקא כו' א"כ משמע דלהברייתא אפי' תביעה ל"צ. דתביעה אינה אלא בבא מה"ד וכמש"כ התוס' לעיל: