רש"ש על נדה יא.

גמרא הא כל יומא דלא קפיץ לא חזאי. ר"ל כל היום דא' בשבת בעוד דלא קפצה לא חזאי:

שם ל"א אר"ה קפצה וראתה כו'. להפוסקים דל"ג לקמן בדר"א ובשבת קפצה ולא חזאי. כי היכי דלא ליפליגי הני תרי לישני אהדדי עי' הגר"א ז"ל סי' קפ"ט סקכ"ה. נ"פ דל"ג הכא ג"כ פעם ג' קפצה וראתה. וכ"מ בדברי חמודות לקמן בפ' האשה אות ב':

תד"ה אלא. עי' כה"ד. ולעד"נ מלשון רש"י סד"ה קמ"ל דלא הדר ביה מהא דלקפיצה לחודה קבעה. והא דקמשני לא קבעה כו' ולקפיצות לחודייהו הוא לפי דמסיק ר"א. דאל"כ תיקשי לימים פשיטא דלא קבעה:

במשנה ופעמים צריכה להיות בודקת כו'. וכ' התוי"ט פירושא דצריכה כו' דרישא והכא תני ג"כ ובשעה שהיא עוברת לשמש א"ב. וא"כ ע"כ הא דתני ברישא ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש. ואחד לו וא' לה וכפי' והמשמשת בעדים דר"פ לתירוץ ראשון שבגמרא לעיל (ה) וכ"נ שתפסו לעיקר הא"ר שם. ודלא כהרע"ב שפי' שם כתירוץ השני. וכן דלא כפירושו ופרש"י על הא דומשמשת בעדים דהכא. והרווחנו בזה שלא נצטרך למה שפרש"י לקמן (בע"ב) בד"ה כאן שלא שמשה "ולפני תשמיש ה"ט דל"ב בדיקה כו'" הביאו ג"כ התוי"ט. דלדברינו באמת בעיא בדיקה לפני תשמיש לפי דקדוקו דרבא שם מדלא מפיק ברישא בתולה שדמיה טהורין. והתם נכלל נמי עד שלפני תשמיש כדאמרן. ונכון בעז"ה:

ד"ה אע"פ. באשה שיש לה וסת. וכן פי' בהא דומשמשת בעדים. ונראה שדחקו לשון דיה שעתה ל"י דנקט וכמו שפי' לעיל (י ב) בד"ה וסיימת בחדא. ולמש"כ התוס' שם אין זה דיוק. וכן פירשו לעיל (דף ד ב) ולקמן (בע"ב) ד"ה ומשמשת דקאי על הד' נשים ג"כ:

ד"ה אלא ללוי. לעולם היא טמאה עד שתפסוק כו'. כצ"ל: