רש"ש על נזיר יג.

במשנה הפילה אשתו אינו נזיר כו'. משמע מדברי התוס' דאם הוה ידעינן דכלו לו חדשיו אף שמת במעי אמו קודם שנולד היה נזיר ודאי. אלמא דמקרי ולד. ונראה לכאורה דחייב להתאבל עליו ג"כ. אך בפ' יש בכור תנן דהבא אחר בן תשעה שיצא ראשו מת הוה בכור לנחלה. ואולי דש"ה דכתיב וילדו לו בנים עי' ב"ב (ר"ד קכז):

תד"ה לר' יהודה. הוא דקאמר לר"י אבל כו'. כצ"ל והשורה שבינתים יתירה:

בסה"ד כיון דבשעת הנדר לא היה הולד בעולם. ומשמע דאם כבר נולד בשעת הנדר אלא דהוא לא הוה ידע ואמר אם ילדה אשתי הריני נזיר. ה"ז נזיר. אבל ז"א כדמוכח לקמן (לג ב) במשנה. ושם בגמרא (ר"ד לד) מי הוה נזיר כיון דבשעתא דקא נזר לא ידע כו'. ונ"ל דט"ס כאן וצ"ל כיון דבשעת הנדר לא הוי הפלאה. ועי' לשונם שם בסד"ה אלא:

רש"י ד"ה או דלמא. ואהא דלעיל נמי כו'. כצ"ל:

תד"ה שמע חבירו (בסופו). כשיהיה לך בן. כצ"ל:

תד"ה הריני נזיר ונזיר. והתחיל משלים את שלו שהרי כו'. כן נראה דצ"ל. ומש"כ והתחיל הוא משום דאם לא התחיל כגון שנולד ביום הראשון לא היה נ"מ מידי בהא דישלים את שלו ברישא:

תד"ה הריני נזיר כשיהיה. הוא זקוק למנותם מיד כו'. כצ"ל בלא ו':