רש"ש על מועד קטן ג:

גמרא ונסב לה הש"ס לפטורא. נראה דצ"ל תלמודא (ופי' לימוד) והמעתיק שגה לפרשו מלשון תלמוד והחליפו בש"ס וכצ"ל לקמן ובפרש"י:

גמ' שם משתכלה הלחה. במשניות הגי' עד שתכלה:

גמ' שם א"כ נתת תורת כאו"א בידו. כ"ה שם:

בסה"ע שהרי כבר נאמר וכו' וכרמך לא תזמור וגו'. כצ"ל עי' בתוספות:

רש"י ד"ה דאתיא (בסופו). נראה דצ"ל דבששית נמי אסור:

רש"י ד"ה תקנתא. דר"ש כו' ועד עצרת היינו אליבא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יו"ד. חורשין כל השדה כולה. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואתו. צ"ל ואתנו.

וד"ה וכל. צ"ל כל:

תד"ה ר"א. א"נ דכיון דאיתא בהדיא כו'. אבל הר"ש בפ"א דשביעית מ"ד בסופו העתיק הירושלמי דמפורש שם דר"א אית ליה דלוקה ור"י א"ל דאינו לוקה:

תד"ה עד עצרת. מש"כ הרש"א דלא קחשיב ליה בעדיות משום דר"ש יחידאה הוא. שם בפ"ה חשיב טובא משמייהו דיחידאי. ושם במ"ג הביא משמיה דר"ש גופי' (לנ"א דחשבה התוי"ט לעיקר) ג"ד מקולי ב"ש ולא חשיב להא בהדייהו:

תד"ה ניסוך. והא כו' מ"ם כו' אסמכתא כו'. ק"ל דבתענית (ג) קאמר אי ריב"ב שיתא יומי ע"ש משמע דדרשה גמורה היא ועי' זבחים (קי ב) ובתוס' שם:

תד"ה שהרי. ואח"כ כתיב את ספיח כו' אלמא קצירה כו'. כצ"ל: