רש"ש על מועד קטן ג.

גמרא מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח כו'. נ"ל למחוק ולקישקוש ולגרוס במקומו ולניכוש כדלעיל דפשוט שזוהי הברייתא עצמה דלעיל ואי הוה גרסינן בה קישקוש ה"ל להש"ס להקשות לעיל מינה ובה. ונראה דלזה נתכוין ג"כ הגה"ש אלא שנשתבש ע"י מעתיק טועה. וכן לקמן צריך להוסיף ואין מאבקין כדלעיל:

רש"י ד"ה בצירה. וקצירה אב מלאכה היא בפרק כלל גדול. תמוה דה"ל לפרש כפשוטו משום דכתיב כאן לא תקצור. ועי' מהרש"א לעיל בסמוך:

רש"י ד"ה זריעה בכלל היתה. ובשנה השביעית שבת שבתון וגו'. נראה דעיקר כוונתו על הוגו' דהיינו שדך לא וכרמך לא. ועמש"כ בתוס':

רש"י ד"ה אף כל. יצא כו' שאינן בשניהן יכול לא יקשקש כו'. כצ"ל:

בא"ד קא תריץ לקמן (הוא בדף ד ב) בעוגיות כו' וה"ה לעידור. וק"ל. א) מדוע לא מקשה הש"ס מעידור לעידור מינה ובה כמו דמקשה על קישקוש מברייתא אחרת. ב) דלפ"ז הוה מצי לתרוצי כן (ר"ל הא בחדתי כו') גם על רומיא דקישקוש דהא פי' לעיל דהיינו עידור אלא שזה בגפנים וזה בזיתים. ויותר ה"נ דקושיא דעידור אעידור מיתרצא באותו תירוץ עצמו דקישקוש והגמרא נקטא קישקוש הואיל ומוזכר תחלה בברייתא להיתרא. או שיגרא דלישנא בסוכה (מד ב) נקטא. ובריטב"א ראיתי שמחק ולא יעדר מהברייתא:

תד"ה אין. ול"נ כו' דליכא הכא אלא כלל ופרט כו'. המהרש"א הקשה מהא דלקמן קרי ליה כלל ופרט וכלל. ול"נ ליישב דלפי שהביא הר"ש שם בשם הירושלמי. כוונת ר"א כיון דהכלל בעשה והפרט בל"ת דיינינן ליה במדת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד כו' ע"ש. וכ"כ הריטב"א והוא כעין מדת כלל ופרט וכלל כמש"כ רש"י ותוס' בשבועות (ז) ע"ש: