רש"ש על מועד קטן כו:

גמרא (בסה"ע) אמר כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן. בגיטין (לז ב) אמר רבה עליו כהאי גוונא. ונ"ל דכן יש לגרוס כאן רבה איתרע ביה כו':

תד"ה כך. ועוד צ"ע. הוא סוף הענין דלמעלה:

תד"ה תחילת. ל"י ממאי מפיק טעמא דלעיל כו'. עמש"כ שם. ומה שנדפס בגליון לעיין בכלים פכ"ד. שם לא נמצא כלום מענין זה. ול"נ להסמיך טעמי' מהא דתנן שם פכ"ט מ"ד חוט מאזנים כו' (ופי' הרע"ב שאוחזין בו המאזנים) שלש אצבעות. אלמא דיש בהן די אחיזה. וכן הקומץ היה בג"א (יומא מז):

תד"ה קורע. ובירושלמי כו' א"ל קיים היה ומת א"ת ל"י אם מת על אתר א"צ לקרוע כו'. כצ"ל. ותיבות וכן קרע על אביו ונמצא בנו צריך להציגם בסה"ד ור"ל דלשינויי דר"א שם גם בקרע על אביו ונמצא בנו ל"י אלא א"כ נודע לו שהוא בנו בתכ"ד (ולשנויא קמא דשם בסתם) ודלא כמשמעות הירושלמי ומס' שמחות. ולכאורה ה"נ להשוותם יחד ולאוקמי הא דירושלמי ודשמחות ג"כ בתכ"ד דוקא (או בסתם) כדמוקמינן שם הברייתא דתני יצא. ולפ"ז יצא לנו דין חדש דבקרע על בנו ונמצא אביו אפילו בתכ"ד (או בסתם) ל"י מהא דמס' שמחות ול"מ כן מהפוסקים וצ"ע:

תד"ה ארנב"י. תימה מאי מוסיף כו'. עי' שבת (כא) ובגה"ש שם:

בסה"ד י"ל כמו שפי' דנהי שא"צ לקרוע כו'. כצ"ל:

שם בא"ד מכל מקום אם קרע טפי שפיר כו'. ונסתפקתי אם רשאי להאחות היתרון או לא: