רש"ש על מנחות מא.

גמרא איפשטא כו' וקם להדי רישא. עפרש"י. לכאורה גם קודם שנתפשטה היו החוטין להדי רישא רק עתה נמצאו באמצע הטלית וא"כ העיקר חסר. ואולי יל"פ דמתחלה היה הציציות נראין מבחוץ ועתה שנתפשטה היו הציצית כלפי ראשו והטלית עליהם מלמעלה. ועמ"א סי' ח' סקי"ג:

שם תנ"ה טלית שנקרעה כו'. לפרש"י דהטעם משום גזירה מייתי ראיה מר"מ משום דהלכה כר"מ בגזירותיו כ"כ הגמיי' בפ"א מהל' ציצית אות מ'. ולפי' התוס' לעיל (מ ב) בד"ה שמא צ"ל דהויא ג"כ משום גזירה דלמא יסמוך על הציצית שהיו בעת הקריעה והם פסולים משום תולמ"ע כדאמר ושוין שלא יביא כו' ממקום אחר ובה תכלת כו'. (וממקום אחר ל"ד דה"ה אם חתכו לגמרי או תוך שלש מבגד זה ומפרש"י משמע קצת דממקום אחר דוקא. וי"ל דהתוס' פליגי עליה בזה. ועמ"א סי' תרכ"ו סק"ז ויש לחלק) ולכן אסור לתפור אפי' להטיל בה אח"כ ציצית מחדש ועי' בב"י ואחרונים. והנ"י גורס רמ"א יתפור וחכ"א לא יתפור וא"ש כפשוטו דמייתי סייעתא מחכמים: