רש"ש על מנחות מ:

גמרא הכא דעשה בעלמא לכ"ש. לכאורה לאו דשעטנז נמי איכא כיון דאפשר לקיים שניהם. ויהיה ראיה להא"נ מדאורייתא כו' בתוס' לעיל בד"ה כיון:

שם אימא כיון שפצעו בה כו'. נ"ל דפי' כמו הפוצע שבל"ט מלאכות דשבת. שהוא סתירת האריג לפי' הרע"ב שם והרמב"ם בחבורו פ"ט בסופו. והכא הכוונה דנשארו בה עוד ג' אצבעות שתי פצועין בלתי ארוגין. וג"א ל"ד אלא פחות מעט. או מפני שדרך להניח בסוף אורך הבגד קצת מחוטי השתי בלתי ארוג עי' ר"ש פכ"ח דכלים מ"ז בשם הערוך:

רש"י ד"ה שרא ר"ז. והיינו דא"ר כו'. לכאורה מנא ידעינן דמשום האי טעמא הוא:

רש"י ד"ה היו מטילין. אלמא שכל ציצית שנעשית כו'. כ"נ דצ"ל. וכוונתו לתרץ בזה מדוע לעיל על הא דא"ר שמא יקרע כו' והתורה אמרה תולמה"ע לא פריך הגמרא. ולכן מחלק דהתם היתה תליית החוטין שלא לשמה ודאי אית בה משום תולמה"ע ולא פריך אלא אדהכא דהוויין לשמה רק שלא לצורך והוה דומיא דחסידים כו'. אולם ק"ל דדבריו סותרין אהדדי. דבתחלה פי' דלהכי הויא הא דחסידים שלל"צ משום דלא היה בה כשיעור שיתכסה כו' ומסיים דלא ה"ל אלא ב' קרנות כו' דלפי טעם זה אפי' ארוכה טובא נמי: