רש"ש על קידושין ה.

גמרא ולריה"ג כו' ספר כורתה ואין ד"א כורתה. לענין דהכא לא הל"ל אלא ואין כסף כורתה כדלעיל גבי מיעוטא דוכתב אלא שיגרת לישנא דלעיל (ג ב) דבא למעט גם חליצה נקיט הכא. ועי' תוס' עירובין (טו ב) ד"ה בכתיבה:

שם וכ"ת כסף נמי בע"כ באמה העבריה. רש"י ותוס' נדחקו. ולעד"נ דר"ל דיוצאה בגרעון כסף בע"כ דאדון כדמשמע לקמן (ס"ד טז יח) ועי' (יח) בתד"ה אמר:

רש"י ד"ה שאינו גומר. למעשה ידיה כו'. ולקמן בסמוך הוסיף להפרת נדריה והשמיט מע"י. וי"ל דהכא מיירי לענין הוצאה מרשות אביה כסף נמי מהני לענין שא"י להפר לבדו. ובסמוך דמיירי לענין קניית הבעל חופה נמי אינה קונה אלא מדרבנן למעשה ידיה שתקנו תחת מזונות:

תד"ה ומנין. איכא למיפרך כו'. לכאורה איכא למיפרך הא דאין אה"ע ניקנית בביאה הוא משום דאין קנינה לשום אישות וכן רב אשי לעיל ה"ל לדחויי הק"ו בזה וכמ"ש הרש"א על ק"ו מה ביאה שאינה מוציאה כו'. וצ"ע בספרי' המדברים בעניני המדות:

תד"ה שכן פודין. וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות כו' וי"ל כו' שכן קונין מטלטלין אגבן. ק"ל נימא ק"ו מעבדים דאין מטלטלין נקנין אגבן לכ"ע לשנוייא דרב איקא להא"ד בב"ק (יב). וי"ל דאתיא כר"מ בב"מ (ק ב) דא"ל דנשבעין על עבדים וע"ש בתד"ה דלמא ולדידי' י"ל דה"ה שפודין בהם הקדשות. אך ק"ל דנילף משט"ח שיש לו על אחרים דמיקדשא ביה ואין פודין בו הקדש לכ"ע. ולשטת הסוברים דמכירת שטרות דרבנן ניחא:

תד"ה שכן ישנו בע"כ (בסופו). אבל קידושי קטנה לאו חוב הוא לה כו'. לכאורה מנוול ומוכה שחין מא"ל. ומצאתי בחדושי רשב"א שהרגיש בזה: