רש"ש על קידושין נד:

גמרא וכי מאחר דאין מתחלל קרבן במאי מחייב. נ"ל דקושיא זו לא אתיא אלא אליבא דאביי בתמורה (ז ב) דס"ל כ"מ דא"ר לא תעביד אם עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי. דאילו לרבא שם דס"ל דלא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ה"נ איכא למימר דמייתי קרבן מה"ט. וסייעתא להרמב"ם שפסק בזה כאביי כדהוכיח הל"מ בפ"ו מהל' בכורות ה"ה והמל"מ בשם מהרש"י בפ"ח מהל' מלוה. ועמש"כ לקמן (סז ב) בס"ד עוד ראיה לפסק הזה. והא דיש מועל אחר מועל בבהמה וכ"ש לקמן היינו היכא דנהנה וכדמסיק כאן אליבא דר"מ וכמו שפרש"י והתוס':

שם גמרי קדש קדש ממעשר. ק"ל שביעית לגמור נמי קדש קדש ממעשר עי' לעיל (נג סע"א

שם בין משלו בין שניתן לו במתנה. כצ"ל וכן לקמן גבי נ"ר:

שם כגון דיהיב ניהליה בטיבלא וקסבר מתנות של"ה כו'. ק"ל הא אפי' למ"ד כמי שהורמו היינו דוקא בנגמרה מלאכתן כדאיתא בפ"ג דמע"ש מ"ו וא"כ לוקמי הכא דיהיב להו קודם שנגמרה מלאכתן וד"ה. ואולי י"ל משום דלר"מ מקח קובע אף בדבר שלא נ"מ עי' ספ"ב דמעשרות בתוי"ט. ואע"ג דמתנה אינה קובעת כדאיתא שם פ"ג מ"ב היינו דוקא אליבא דר"מ דס"ל מתנה אינה כמכר בבכורות ספ"ח אבל לרבנן שם דמתנה כמכר קובעת. אבל התוי"ט בריש מע"ש כתב דלקבוע למעשר לכ"ע אינה כמכר וכ"מ מפסקי הרמב"ם. ועמש"כ בפסחים (ז) בס"ד. ולפמש"כ הכ"מ בשם הרי"ק בפ"ג מהל' מע"ש הלי"ז בדעת הרמב"ם ע"ש א"ש הכא בפשיטות:

שם כגון דיהיב כשהוא סמדר ודלא כר"י. והא דלא מוקי קודם סמדר וככ"ע דא"כ היינו משלו. והא דפרש"י הכא וקמ"ל כו' יכול ליתן במתנה כו' ולעיל גבי מעשר לא פי' דקמ"ל דמתנות של"ה כמי של"ה דמיין משום דהתם אתא לאשמעינן עיקר הדין דהניתן לו הוה כשלו להוסיף חומש אבל הכא להא לא איצטרך דכבר שמענוהו במעשר:

שם ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים. כצ"ל:

שם ומשתכר בסלע ומע"ש שלו. ועפרש"י. ונ"ל דחייב ג"כ בחומש שני סלעים דהוה כפודה מע"ש שלו וכמו שניתן לו במתנה:

שם והכא חד סתמא. עמש"כ בפסחים (ז) בס"ד:

רש"י ד"ה אין לו ביעור. בשנה שלישית וששית כו'. עמש"כ ע"ד בסנהדרין (יא ב):

תד"ה לא אמרו. מה שהקשה המהרש"א דלפ"ז מצי אתיא הא דאין מועל אחר מועל אף כר"מ ונדחק הרבה בזה. נ"ל דאף דמועל לר"מ מפני ההנאה מ"מ גוף הדבר לא יצא לחולין אליביה. וביותר לפי' התוס' שם דלהכי יוצא לחולין על שנתכוון להוציא מרשות לרשות. ולר"מ הוצאה אינה מביאה לידי חולין כמש"כ התוס'. ונ"ל דבהוצאה לחודא ג"כ מ"ל מעילה לר"מ אם הטובת הנאה ש"פ עי' ב"מ (צט) ובתוס' שם ד"ה וחברו:

תד"ה שילח. מדקאמר נזכר כו' חנוני מעל כו'. מהא דמעל חנוני ק"ק דהא טעמא דר"מ דבשוגג לא מתחלל הוא משום דלא ניחא ליה כדלעיל א"כ אפי' נזכר נמי דמאי ה"ל למיעבד: