רש"ש על קידושין נה.

רש"י ד"ה אלא בהמה. הראויה לקרבן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אימר דשמעת. וה"ה לקק"ד דכולהו הוה לגבוה כקדשי ב"ה. תימה דהרי בשר חטאת ואשם נאכל לכהנים ומעולה העור שלהם:

תד"ה אמר. והכא מיירי שנתכוון לגוזלה כו' ולשנות בה (ר"ל להוציאה לחולין ולאפוקי אם לא נתכוון רק להקריבה על עצמו לא שייך בזה מעילה עי' פ"ב דשקלים מ"ב ובפי' הרע"ב) ואחר שהוציאה כו' כדפרישית ובכה"ג שרי. כנ"ל דצ"ל. ור"ל דהמשנה מיירי דהמוצאה כבר נתכוון לגוזלה. ואשמעינן אם עתה עלה בדעתו כו' זכרים כו' ובכה"ג שרי ר"ל לחללה אף שהיא תמימה כיון דכבר נפקא לחולין. ומה שתהי ריו"ח וכי כו' חטא כו' הוא כפי' רש"ל. ופי' המהרש"א לא מחוור כלל:

תד"ה אין. ולק"מ כו' כשהוא סבור שהכלי ש"ח והוא מתכוון לגוזלה. כנ"ל דצ"ל. ור"ל לאפוקי אם אינו מתכוון רק ליהנות ולהניחו אחר ההנאה שכ' לקמן דאז אינו מועל אלא כפי הנאה ולא יצא כולו לחולין:

בא"ד אבל האי דתוספתא כו' מיירי כו' שהוא שלו או דאינו מתכוון כו'. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד ועוד ראיה כו' הניח להם כו'. ראיה זו תמוהה דל"ד אהדדי כלל כמבואר. גם מש"כ אבל כסבורים שהיא דפקדון כו' ליתא התם אלא הם בעצמם מדייקו כן. ומה לי אם סבורים פקדון או דידעו שהיא שאולה בתרוייהו מתכוונים לגוזלה:

תד"ה קדשים. וא"ת כו' אם זו עולה הרי אני גוזלה כו'. ר"ל הרי קנויה לי במה שכוונתי לגוזלה וה"ה חולין וזו תהיה עולה תחתיה ואותה אני מקדישה לשלמי נדבה:

בא"ד (ע"ב) אלא צריך להמתין עד שיתמומם כו'. נראה דזה לא כתבו רק לפי הס"ד דקק"ל א"י לחולין ע"י גזילה אבל לפי מאי דמסיק. אפי' אם היה בכור ומעשר כבר יצאו לחולין ע"י גזילה ויכול לשוחטה ולאוכלה תיכף (ומהר"ם ל"ד בזה). ונ"ל דלפי מאי דמסיק דלעולם יוצאת לחולין אפי' קק"ל וע"י גזילה די לו בבהמה אחת ואותה שמצאה. אבל לשיטת רש"י דמוציאה לחולין עתה ע"י חילול צריך לב' בהמות כי היא לא תקרב שמא בכור ומעשר היא ואינם מתחללים ע"י פדייה. והיא לא תאכל עד שתתמומם: