רש"ש על קידושין לו:

תד"ה אי דפנים. דמרבינן ליה מן ה' דהכהן המשיח. ר"ל מן ה' דהכהן וכוונתם על הכהן המשיח דכתיב גבי עבודתו. ובמגילה (ט ב) דדריש ר"מ לרבות מן ה' מרובה בגדים הוא מן ה' דהמשיח דכתיב גבי חטאו. ובת"כ שלפנינו משמע דדריש מן תיבת הכהן דמיותר כולו. גבי עבודת פר כה"מ ע"ש ובק"א. ועל הכהן המשיח דכתיב גבי פר העדה לא נמצא שום דרשה. והמהרש"א ל"ד בכאן:

תד"ה ומה. דבן עוף טעון מליקה בצפון. כצ"ל וכן לקמן צ"ל מליקתו ת' שחיטתו:

בא"ד אבל כהן כו' הלכך ליכא למעוטי בפירכא כל דהוא. מש"כ המהרש"א דליכא למיפרך כו' מה לבן צאן שטעון צפון כו'. לכאורה איכא למילף הק"ו מקדשים קלים דאינן טעונין צפון. ואולי דמ"מ איכא למיפרך שכן מינן טעונין צפון. ומש"כ דמסיק שם אותו בצפון ולא בן עוף בצפון. ל"ד דהמסקנא הוא אותו בצפון ואין שוחט בצפון אבל מקבל בצפון:

תד"ה מכניס. דה"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו'. צ"ע דבפ"ג דבכורים מ"ו איתא דהבעלים אוחזין בשפתותיו והכהן מניח ידו תחתיו. וכן הביאו בעצמם בסוכה ובמנחות. וגם בסוכה מוקמינן מתניתין דבכורים כראב"י ואיהו אמר שם כהן מניח ידו ת"י הבעלים. אח"ז ראיתי למהרי"ט שכ' דט"ס הוא בדברי התוס' דהכא:

תד"ה כל. אבל תו"מ אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע כו'. עתוי"ט. ול"נ שכוונו להא דדרשינן בב"מ (פח) תבואת זרעך ולא לקוח וע"ש בתוס'. ולע"ד ה"נ לחלק משום דתנן ברפ"ב דחלה דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה ומשמע דהוא מה"ת ולכן גזרו בה טפי אטו דנכנסו לארץ ועמש"כ בחדושי להרמב"ם בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ב:

בא"ד ואמר התם המבריך בזמן שהוא יונק מן הזקנה פטור מן הערלה ואם סיפק חייב כו'. נ"ל דצ"ל ואם פסק ור"ל דפסק יניקתו מן הזקנה וכמש"כ לקמי' וכשפוסק עליה נוטין כו'. ומהרש"א נראה דגורס ואם ספק. ומה שציירו בקונה לאחר הבצירה כו'. נעלם מכ"ת הירושלמי הביאו הר"ש שם דמיירי שנשרו העלין. וטעמא ע"כ אי משום דרובן אינן יונקין מן הזקנה אי משום ספק ערלה דאסור בארץ ודלא כמש"כ הרש"א לשיטתיה דרובן אינן מחוברין לסדן. אולם כ"ז לר"מ שם אבל לת"ק מותר בסתם דרובן יונקים מן הזקנה ולכן א"ש טעם הר"ש להתיר דפסקינן כת"ק. ועוד דהתוס' מיירי בחו"ל ושם אפי' לר"מ מותר מספק לפי טעם הב' שכתבתי:

בא"ד שאם אדם יודע כו' נזרעו כו' אחר י"ז בניסן. נראה פשוט דט"ס הוא וצ"ל אחר י"ו וכמש"כ לקמי' קודם י"ו. ולשון זריעה שכתבו הוא שלא בדיוק משום דתליא בהשרשה כדאיתא במנחות (ע) במשנה. ומשמע מדבריהם דאם נזרעו ביום י"ו גופי' שרי והיינו ע"כ משום דפוסקין כר"י שם (סח) במשנה דבזמן שאין מקדש אסור כל היום וכרבינא שם בגמרא וא"כ שעת ההיתר הוא סוף היום ולכן אם נזרעו בעוד יום סוף היום מתירן. אבל לכאורה ה"נ דלר"י כל היום גורם ההיתר ולא סוף היום לבד דכיון דדריש עד עיצומו של יום ועד בכלל היינו כל היום כולו. אח"ז מצאתי כן להנו"ב מ"ת חלק או"ח סי' פ"ד ולא זכר מדברי התוס' וכ"מ מסוף דבריהם שכתבו דרוב כו' קודם י"ו בניסן דמשמע דבו גופי' אסור: