רש"ש על קידושין כ:

גמרא א"ד לקולא אמרינן לחומרא ל"א. נ"ל דה"ה דמבע"ל דלמא לא גמרינן כלל ואפי' לחומרא אמרי' דנגאל לחצאין וכדאמר אביי וכדמבע"ל גבי בית חומה היכא דלא גלי ל"ג ומשמע דאפי' לחומרא כגון דנתקלקל הבית. אלא אטו כי רוכלא ליחשב וליזל. וצד זה דנקיט הוא לרבותא דאפי' בזה קמבע"ל:

שם לקולא זבני' במאה כו'. לקולא בפשיטות מ"ל שאם נתן חצי גרעונו. יהא דינו לעבוד את רבו יום אחד וא"ע יום א' כדין מי שחציו עבד וחציו ב"ח לב"ה קודם חזרה (ומפרש"י ד"ה לחצאין דלמ"כ צ"ע ועי' בר"ן) אלא אגב לחומרא נקיט בכה"ג: מה שכתב המהרש"א דבמקדיש שדהו מאי קמבע"ל כו' מאי קולא וחומרא שייך ביה כו'. תמוה. א) כיון דקולא ודאי שייך ביה שלא יצא החציו לכהנים ביובל א"כ שייך שפיר למיבעי. ב) דשייך ביה גם חומרא כגון שנתקלקלה. ג) ל"ד במש"כ דקמבע"ל דלא מצינו זה בגמרא:

רש"י ד"ה רבות בשנים. וכי אפשר להיות מרובות על שש כו'. ר"ל דאם היה הכוונה על שנים דמגאולתו עד היובל הל"ל שנים כדמסיק אלא ע"כ דקאי על שנים דמהמכרו עד היובל דנופל עליהם שפיר בשנים דכבר נזכרו בפסוק שלפניו ופירושו דאם היו שנים מרובות עולה לכל שנה פחות מבאם היו מועטות ולכן פריך דיותר על שש לא הוו. ויש שנים מועטות דקאמר לא קאי לתמוה על ואם מעט נשאר בשנים דודאי מ"ל בנמכר ב' או ג' שנים לפני היובל. אלא הכל קאי על אם עוד רבות בשנים דברבויים אינם לא יותר על שש ולא פחות משש. והא דמביא קרא דואם מעט כו' הוא משום ב' דבשנים לראיה דלא קאי על שנים דמגאולה עד היובל: אך כ"ז אליבא דריה"ג ור"ע דס"ל דנמכר לעובד כוכבים יוצא בשש אבל לרבי שפיר מתפרש רבות יותר על שש. אולם בל"ז חזינן דהסוגיא אזלא אליבייהו מדאמר בסמוך היכא דעבד תרי ופש ליה ד' כו'. אמנם בערכין פרש"י ופש ליה עד היובל. מפני דשם פירש הכל אליבא דרבי ולכן גם על וכי יש שנים מרובות פי' שם בע"א ע"ש ודו"ק בכ"ז:

רש"י ד"ה שלוה. ומשמע נמי שגואל לחצאין. כצ"ל:

רש"י ד"ה לפי שמצינו. והכא נמי יהיב כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מוכר שדה אחוזה. כדכתיב לפי רוב השנים. ל"י לאיזו כוונה מביא קרא זה דלא כתיב אלא על תחלת המכירה:

תד"ה גאולתו. הא כיון דהוי גז"ש בין לקולא בין לחומרא אית לן למילף כו'. מצינו לאביי בפסחים (כה) דאמר דאף דיליף דבר מדבר בגז"ש מ"מ אמרינן דהלמד חלוק קצת מהמלמד דלהכי לא כתבי' בגופי'. ועמש"כ בשבועות (לג) עוד מקומות בש"ס כיוצא בזה. והכא דאשכחן לענין השביח והכסיף דאזלינן ביה לקולא לכן י"ל ג"כ דהגז"ש ל"נ אלא לקולא. וכבר הראונו התוס' לעיל (ג רע"ב) גז"ש דאינו אלא להחמיר: