רש"ש על כתובות מו.

גמרא לא אמר לעדים בואו והעידוני כו'. נראה דזהו מברייתא דלעיל והגמרא אפסיק בה בפירושא דויסרו זה מלקות:

גמ' שם בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו. ולא איפשיטא. והנ"י בר"פ איזהו נשך כתב ואסיקנא דא"ח עד שישכיר בכסף כו' ע"ש. וע"כ גי' אחרת היתה לפניו:

גמ' שם א"ר אבהו ופרשו מה ששם לה. כצ"ל:

גמ' שם אע"ג של"מ בכהת"כ שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה כו'. אין למדין מן הכללות שהרי גם בשפחה חרופה א"ח בשלא כדרכה כדאיתא בכריתות ספ"ב. ויהיה מזה סתירה למש"כ בקיצור כללי הגמרא (ד') בשם גאון בתשובה. וכן הביא בס' שב שמעתתא שער י"ב אות ז' בשם מהרי"ק שורש י"ד סי' ד' דבדברי האמוראים למדין מן הכללות. ולפמש"כ הרשב"א בחדושיו ליבמות (נה) הבאתיו בסוטה (כו ב) דלרבנן חייב בש"ח אשלא כדרכה א"ש. ועמש"כ בעירובין (סו) ובהשמטות שבסוף אבות:

רש"י ד"ה ולא ליבם. בכלל פרשה זו לטוען טענת בתולים. כ"נ דצ"ל:

תד"ה אתיא. אע"ג דאין רבית בקרקע כו'. משמע דאם היה רבית בקרקע ובפחות מש"פ הוה א"ש הבעי' אף א"ת דגז"ש גמורה היא. ובר"פ איזהו נשך כתבו בהפך ע"ש:

בא"ד התם חשיב רבית לפי שעומד בבית בשכר המתנת מעותיו. משמע דכיון דההלואה היתה מעות אף דהרבית הוא קרקע שייך איסור רבית מה"ת. וכ"כ מפרש שם בא"נ. ולכאורה שכרן בקרקע דומה לזה. וא"כ לא א"ש מש"כ ברה"ד אע"ג דאין רבית בקרקע. ולשון הר"ן התם ה"ט משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוא שכר מעותיו אבל נתן קרקע ברבית מלוה אינו רבית של תורה. משמע דחשיב תשמישו בבית כעין פירות ולא מיקרי קרקע. ויש לדחוק ולכוון דברי התוס' כאן לדבריו. אבל דבריהם בא"נ צ"ע. וכן קשה מש"כ הרב"י ר"ס קס"א בשם הר"ן דבהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור. דמדברי הר"ן שלפנינו לא משמע כן: