רש"ש על כתובות מד.

גמרא אמר מר אי בעיא בהאי גביא כו'. עפרש"י. ודרך הש"ס לקצר הלשון כמ"ש התוס' בעירובין (עח ב) בד"ה והתנן ובזבחים (כד ב) בד"ה והרי. ובש"מ. ובמ"ר נשא פ"ו במ"ת הבאתי הרבה דוגמאות לזה בס"ד:

רש"י ד"ה ביטל שני אה"ר. ואם כתב לו אחריות כו'. הא דלא פירש אם לוה הנותן בינתיים דיוכל המלוה לטרוף ממנו וכמש"כ הרשב"א בתד"ה אימר. משום דלמ"ד אחולי אחליה מחילה ודאי לא מהני למפרע להיות כמו שלא זכה בה מעולם (וכדמוכח נמי מהא דלקמן דא"ב לשלומי פירי ולטסקא) אלא משעת המחילה הוא כמו שחוזר ונותן להנותן. והנותן שוב חזר ונתן מעתה עוד הפעם להמקבל. והוה כמו שקנה הנותן עתה שדה ונתן להמקבל דבסתמא לא אשתעביד לבע"ח שקדם. ורשב"א ע"כ מיירי בדכתב לו בפירוש דאקני. ולקמן דבעי מאי בינייהו. המ"ל דא"ב כה"ג בדלא כתב דאקני. ולפמש"כ יש לדון על מש"כ הת"י א"נ אם יאכל הנותן כו'. דכיון דעד עתה הוה השדה של המקבל ועכשיו הוא שמוחל לו למה לא ישלם לו הפירות שאכל בעוד שהשדה היה של מקבל. אבל אנכי תמה על הרשב"א דמאי מהני מחילה אצל גוף השדה. דבשלמא השעבוד שיש לו על הלקוחות (כמש"כ רש"י) יכול למחול. אבל גוף השדה אינו יכול למחול אלא אם הקנה לו מחדש באחד מדרכי הקניות. ואפי' החזיר לו השטר לא מהני לרבנן דרשב"ג בב"ב (קסט) ועי' בר"ן. וצ"ל דאחולי אחלי ל"ד אלא דהוה כמו שהודה שחזר ואקני ליה בא' מדרכי הקניה. ודאתאן לזה י"ל דהוה כמו שהודה שמיד אחר כתיבת השטר הראשון חזר והקנה לו. ולכן לא צרכינן תו למימר בדכתב לו דאקני. וכן א"ש הא"נ שבת"י. אך לפ"ז יקשה הא"ב לשלומי פירי ולטסקא. וי"ל ואכמ"ל:

תד"ה והלכתא. דר"י אמר שמואל אמרה משמייהו. כצ"ל:

תד"ה אין לה. דדריש שעריך ולא בשערי עובדי כוכבים. כצ"ל: