רש"ש על כתובות מד:

רש"י ד"ה מאן ימאן. מהדדי גמירי מחייב קנס כו'. כצ"ל בלא ו':

תד"ה א"כ. תימה כו' שלא ילקה כו'. מש"כ מהרש"ל דהיינו בהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דבתרוייהו שלא בקדושה כבר ממועט מדרשה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס. נ"ל דאינו מוכרח דאי לאו בישראל דלמעוטי גיורת ע"כ הוה מוקמינן ומתה לדרשה אחריתי. אבל השתא דכתיב בישראל למעוטי גיורת דרשינן שפיר ומתה לרבות גיורת למיתה. ומיעוטא דבישראל לענין מלקות וקנס. והוא ע"ד שכתבו התוס' לקמן בד"ה בתולת:

תד"ה המוציא. תימה כו' משמע הא ישראלית גמורה כו'. לע"ד אין מזה קושיא דאיכא למימר דבאמת היינו טעמא דאין לה מאה כסף משום דהוה כיתומה. ואגב דאיירי בשאר חילוקי דיניה אשמעינן גם דין זה בה. אבל מדתני אמי שפיר מוכח מדדריש טעמה מקרא דבתולת ישראל:

תד"ה בתולת (בסופו). דרשינן שפיר בתולת כו'. כצ"ל:

תד"ה הא לא"ה. דלא בעי רב אחא למילף כו'. כצ"ל: