רש"ש על כתובות מב:

רש"י ד"ה וכי אמר רבה. ולא מיפטר תו בהודאה. נראה דר"ל או אפילו באונס ומפתה לענין דלא מיפטר בהודאה כדמוכח לקמן דקאמר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו כו' ועי' בתוס' לעיל בד"ה או דלמא:

רש"י ד"ה ה"ג. הא עמד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מוכחש בעמיתו. שלא כו' שעיקרן ממון. ע"כ אף לשיטתו צ"ל דאתי לפטורי אפי' בעמדה ובגרה ומתה. דאי בעמדה בדין לחודיה בלא וכחש ידעינן לפטורי מונתן:

תד"ה מאי. וא"ת כו' אלא לר"ל כו'. מש"כ המהרש"א יש מקשים כו'. אישתמיטתיה דכן כתבו התוס' בעצמם בב"מ (מח) בד"ה תשומת יד. ועמש"כ שם בגמרא:

תד"ה ונתן לחוד. ונתנו לחוד. נ"ל משום דונתנו קאי אב"ד. וכ"ד שהוא ע"י ב"ד כיון שנגמר הדין הוה כאילו הוא עשוי כמו שור הנסקל כיון שנגמר דינו שחטו אסור בהנאה. ולי ה"נ דשאני התם דכתיב גביה וענשו וזהו הגמר הדין ומשמע דמשעה זו הוה כנתינה:

תד"ה כי איצטריך. וה"נ אפי' לר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד: