רש"ש על כתובות מג.

גמרא א"ל תניתוה אלמנה כו' ומעשה ידיה שלהן. התוס' לקמן בר"פ אלמנה גרסי מעשה בלא ו':

גמ' שם והאמר ר"א א"ר יוסי כו'. בב"ב הגי' א"ר אסי:

גמ' שם מציאתה ממאן גביה. לכאורה הלא יתכן שהיה אחר מחזיק בה באמרו שהוא מצאה ומת האב ואח"כ ביררה בעדים שהיא מצאתה וגבתה ממנו ע"פ ב"ד. וזה י"ל כיון שביררה שהיא מצאתה דהיינו ע"י הגבהה או בשאר דרכי הקניה א"כ כבר באה לידה מחיי אביה. אבל למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. מ"ל דהגביה אחר עבורה ועדיין היא בידו. אולם רבא לשיטתו דס"ל לא קנה חבירו בב"מ (ח) ע"ש בתוס' (י) ד"ה איתיביה. אמנם מהר"ן בנדרים (לד ב) בד"ה אמר רבא משמע דס"ל דלרבא קנה חבירו. ואפי' לשיטת התוס' מ"ל במגביה בעדו ובעדה דלכ"ע כה"ג קנה חבירו כמבואר שם בב"מ (ח). וי"ל כיון דהחפץ עצמו הנמצא שייך לה הרי הוא כאילו כבר בא לידה והופקד אצלו. אך כשכפר בחיי אביה ולריו"ח במרובה (סח ב) דאין יכול להקדישו. וה"ה דאין יכול להקנותו. כמ"ש שם התוס' (ע) בד"ה אמטלטלין. לכאורה לא נקרא זה בא ברשותה ויש להאריך בזה ואכ"מ:

רש"י ד"ה ואימא בפיתוי הבת וקנסות. דאונס. עי' לעיל (לה ב) תד"ה לא:

תד"ה בת (בסופו). טפי ממה שהיה ניזונת מדעתם. כצ"ל. וע"ש בתד"ה ניזונת תנן:

תד"ה עשו. וא"ת אלמנה אצל הבת אימת קרא ליה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה חבלות. וא"ת כו' והלא מפסיד מעשה ידיה ואמרינן בהחובל הקוצץ כו'. טפי ה"ל לאתויי מהא דאיתא שם (פז ב) בבת גופא מודה רב בשבת דמעשה ידיה כו' דאבוה הוי: