רש"ש על כתובות לח.

תד"ה הנ"מ. כל חומרי דשמעתין כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה אבל. ולרשב"א נראה דהכא מסיק אליבא דתנא דב"ח. נראה דלפ"ז הא דא"ל רבא הא מדתנא דב"ח נפקא ר"ל ואי ס"ל לר' חנניא כוותיה מאי דריש מכל חרם. וכן כוונתו בהא דאמר לקמן הא נמי מאידך תד"ח נפקא. ובזה תראה שאין מקום לקושית המהרש"א. ודאתינן להכי יל"פ ג"כ הא דאמרי' בסוף הסוגיא ולרבה דאמר חידוש כו'. דר"ל ואי ס"ל נמי הני תנא דב"ח האי כל חרם מאי עביד ליה אליבא דר' חנניא. ובטל בזה ההוה מצי למימר שבסוף התוס':

תד"ה אמר ר"א. ולעיל פטר אביי כו'. ר"ל לתירוצא דר"א דשם. וההג"ה שבגליון היא לחנם: