רש"ש על כתובות קב.

רש"י ד"ה לאחר חיתום שטרות. כתב פלוני ערב כו'. נראה דצריך להיות כתוב:

תד"ה לברור (בסופו). הואיל ובשטר גמור הוא. לכאורה היה נראה להגיה הואיל וכשטר גמור הוא. ואולי כתבו לשון זה אליבא פירוש ר"ת שכתבו לקמן. כי גם דבריהם לעיל בד"ה ת"ש אינן מכוונים אלא לפירושו:

תד"ה אי הכי. ובברייתא משמע כו'. זאת משנה היא בבכורות. ועמש"כ בנדרים (כו) בס"ד. וכן המהרש"א קורא להא דלקמן ברייתא ב"פ ועי' בבכורות (נא ב) תד"ה אבל:

תד"ה אליבא. ואין הדמיון טוב אלא איידי כו'. ועי' בר"ן שמביא דעת הרמב"ם שגם באתם עדי יכול להתחייב א"ע ושכן גם דעת הרי"ף. ולשון הרע"ב שכ' או שאמר אתם עדי שאני מחייב עצמי מוכח ג"כ שהולך בשיטה זו. והתוי"ט ל"ד שהשיא כוונתו לעדי הודאה כשטת רש"י. אולם פי' הרע"ב במשנה תמוה דהרי חזינן דהש"ס לא אוקים למתניתין בכגון זה אלא בגוונא דפלוגתתם או בשטרא פסיקתא:

בא"ד ועוד דשמעינן ליה לריו"ח בהזהב הנותן מתנה מועטת כו'. צ"ע דהתם אינו אלא משום מחוסרי אמנה כדמוכח שם בהסוגיא. והכא משמע דס"ל דחיוב גמור הוא ויכול הלה להוציא ממנו בדיינין:

בא"ד וא"ת אמאי לא הוי שיעבוד בזה השטר בעדי מסירה. כצ"ל בבית וכ"ה במהרש"א: