רש"ש על כריתות כו:

גמרא ת"כ דריו"ח כו' אם משנמלקה נודע שילדה כו' כפרה ספיקה כו'. מלשון זה משמע דמיירי בנודע לה אחר הזאה ומיצוי. ועוד בקודם הזו"מ אפי' לריו"ח אינה אסורה אלא מדרבנן והכא משמע דאיסורה מה"ת וא"כ מאי סייעתא היא לריו"ח הא נראה דגם רב מודה בזה. והתוס' לעיל (כב ב) כתבו ג"כ דבזה גם לרב אסורה אלא שכ' דהוא רק מדרבנן ע"ש. ולפ"ז י"ל דתלי זה בזה דריו"ח ס"ל בנודע לאחר הזו"מ מדאורייתא אסורה לכן גזר אחר מליקה אטו אחר הזו"מ. ולרב אפי' אחר הזו"מ אינה אסורה אלא מדרבנן לכן אמר מליקה לבד ל"ג דהוי גזירה לגזירה. וא"כ הוה שפיר סייעתא לריו"ח דכיון דמוכח דאחר הזו"מ אסורה מה"ת ממילא גם אחר מליקה גזרינן. אבל לכאורה נראה דזה תלי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן לעיל (ז ב) במשנה דלר"י דל"ב ידיעה נאכלת מה"ת. ולרבנן דבעו ידיעה אסורה מה"ת ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה הזאה. שאוחז בראש העוף כו'. בזבחים (סד ב) במשנה פי' אוחז בעוף עצמו. וכן בריש מנחות (סד ב) כתב אוחז בגוף העוף. ועי' חולין (ר"ד כב). ומש"כ דמיצוי הוא שמקריב כו' לקיר המזבח. עמש"כ בזבחים שם בס"ד:

רש"י ד"ה אלמא חומש וד"ה ת"ש מסיפא. צ"ל דבור אחד:

רש"י ד"ה אימא סיפא. ע"כ לאשמו דסיפא כו'. כצ"ל: