רש"ש על כריתות יג:

גמרא א"ה קשיא הא מתניתין מטמא בין לרצון כו' מי סברת כו'. כצ"ל. ועמש"כ לעיל גי' גליון דרש"י בכאן:

שם מי סברת שלא לרצון דלא ניחא ליה. לא שלא לרצון בסתמא דדעתי' כו'. כן העתיקו התוס' בשבת (קמד) ונכון:

שם אר"י ה"ק אכל א"ט ושתה משקין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב. מש"כ התי"ש ליישב דנכנס למקדש ליהוי קאי גם עלייהו דאוכלין טמאין היינו נבלת עוף טהור. א"ש כי כן מבואר בזבחים (ע) דמצטרפת בכדי אכילת פרס. אבל מש"כ דמשקין טמאים היינו דם השרץ שמטמא כבשרו הוא תמוה. דמאי שייך שיעור דבכדי אכילת פרס בשתייתו הלא אין בו אלא טומאת מגע. וטומאת בה"ב אינה רק בנבלת עוף הטהור לא זולת. ולכן גם לשון רש"י שהעתיקו דאינן נעשין אה"ט אינו מדוייק דאפי' אם יעשו אה"ט לא משכחת בהו טומאה באכילתן:

במשנה א"ל אינו מן השם. כה"ג במכות (כא ב) במשנה:

רש"י ד"ה ד' חטאות. חד משום דאכל קדש בטומאה. כצ"ל:

תד"ה ארבע. עיין ט"א בר"ה (כח ב) ובק"א שם: