רש"ש על גיטין עח:

תד"ה ריו"ח. ועוד קשה דרב ששת אית ליה כו'. כצ"ל ועי' לקמן בתד"ה והא ובהגרי"פ שם:

תד"ה שניהם. פי' א"י לשומרו כ"א לבדו כו'. עי' תוי"ט בשם הב"י שהקשה הרשב"א דא"כ שניהם יכולים לשומרו היינו שכ"א יוכל לשומרו לבדו וא"כ אמאי אינה מגורשת ע"ש. ולכאורה כיון שהשמירה עושה רשות כמ"ש לעיל מינה בשם הר"ן הוה כרשות שניהם וכמו לאוקימתא דרב כששניהם עומדים בד"א של הגט אם היה אפשר לצמצם:

תד"ה ואת. דאמר בירושלמי המחוור שבכולן כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש ור"ן:

תד"ה א"ה. וא"ת כו' וי"ל דמיירי מסתמא דמפרש לו כו'. והתוי"ט נדחק מאד בזה וכתב שלא חש להקשות גם זו הקושיא דמסיפא ע"ש. ומצאתי כה"ג בקדושין (כה) על שפתיו פשיטא והיה יכול להקשות טפי אמאי פליגי חכמים. אבל לפלא שהעלים עין מדברי התוס'. ופשוט שהרמב"ם והטור שהביא אזלי בשיטת התוס'. שוב מצאתי כן בב"ח ודרישה. והש"ך שם רמז עליהם. ובפיה"מ להרמב"ם כתב אבל כו' ותפטר ה"ז אינו פטור והוא תמוה דלכה"פ בקרוב למלוה פטור לכ"ע. וכבר תמה עליו הלח"מ:

תד"ה מחצה. דאין כאן ספק. מה שהקשה המהרש"א לרבה ור"י. נ"ל דלמסקנא דאיירי בדא"ל בתורת גיטין לכן כמו דשם הוה ספק ולא מוקמינן אחזקת א"א כמ"ש התוס' לעיל ה"נ הוה ספק ול"א אוקים אחזקת ממון ויחלוקו:

תד"ה ותתגרש. כמו שעשו ד"א רשותו כו'. משמע דבעלמא פשיטא ליה לר"א דבעינן מינטר אלא בד"א קמב"ל אולי תקנו חכמים אף באוירא דלא מינטר כמו שעשו כו' ודלא כמהרש"א: