רש"ש על גיטין סד:

גמרא ולהימנה לדידה מדרב המנונא כו' חזקה אין האשה מעיזה כו'. לכאורה הכא לא שייכא העזה כיון דהבעל אינו יודע:

במשנה וכל שא"י לשמור את גיטה א"י להתגרש. לפר"ת יל"פ דה"ק דבקטנה כזו אפי' רבנן מודו דא"י להתגרש ע"י עצמה:

רש"י ד"ה היא ואביה. ואם היתה יתומה כו' והיא מקבלת את גיטה כו'. א"י מה בא זה ללמדנו דהא קטנה ג"כ יכולה לקבל את גיטה:

רש"י ד"ה וורדאן. מאנשי וורדניא. נזכרים ג"כ בעירובין (מט):

תד"ה נערה. והא כו' יד יתירה זכה לה רחמנא היינו יד עצמה כו'. אבל מלשון רש"י במשנה משמע דמפרש יד יתירה היינו יד האב כדמסקי התוס' לשיטתייהו:

תד"ה וכל. וא"ר יצחק ושילחה כו'. עמש"כ בקדושין (מג ב) ברש"י:

בא"ד א"כ לענין קדושין נמי כו' דויצאה והיתה כתיב כו'. מה שגמגם המהרש"א בדבריהם עי' קדושין (מד) בתד"ה צווח ובמש"כ שם ויתיישבו לך היטב:

תד"ה כל שמבחנת. היינו כפעוטות כו'. ר"ל א"כ ידעינן דמקחן מקח כו' הוא כשמבחנת בין גיטה לד"א לזה כתבו והשתא אי שיעורא כו'. פי' דמספקא להו איזו בחינה חזקה יותר ורוצים להראות בעניני קניין חילוק מחלוקותם ומיושב גמגומי המהרש"א:

תד"ה שאני. אלא במילתא דליתיה בדנפשיה כגון תרומה דליתיה בתרומה דנפשיה. כצ"ל: