רש"ש על גיטין מח:

גמרא ול"י אי כחושה אכל כו' דמשלם ליה שמנה. כצ"ל וכ"ה בב"ק:

רש"י (במשנה) ד"ה אין מוציאין וד"ה ואת הפירות. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה מיטב שדהו. השתא משמע כו' שמין ערוגה יפה שבכל שדה הניזק כו'. משמע דוקא שבאותה שדה. אבל לפי מאי דמסיק נראה דמשלם מן עידית דניזק שיש לו אף במקום אחר:

רש"י ד"ה מן העדית. שאם אין לו מעות כו'. משמע דאי אית ליה מעות לא יוכל לסלקו במיטב. וכ"מ יותר בדבריו לקמן ברה"ע. שכ' ואמר אין לי מעות לפורעו כו'. וצ"ע דל"מ כן בב"ק:

רש"י ד"ה המע"ה. ודאורייתא היא כו' מי בע"ד יגש אליהם כו'. ע"ש דאסיק ר"א דזה ידעינן מסברא וקרא איצטרך לדבר אחר:

תד"ה אמר. ולהכי טעי טפי במילתי' דרי"ש מדברי ר"ע כו'. משמע דר"ל דבל"ז יקשה מדוע לא ס"ד דר"ע הוא דאמר דבאכל כחושה משלם בעד שמינה. אבל לכאורה הלשון לגבות מן העידית אין משמעו אלא לשלם במיטב. ובתוס' דב"ק שם ליתא לכ"ז:

תד"ה ורי"ש. א"נ ה"פ כיון דבאכל שמינה א"מ אלא שמינה כו' כשאכל כחושה נמי כו'. ק"ל מה זה קושיא דגדולה מזו מצינו בשור המועד שהמית את העבד דביפה אלף זוז אינו נותן אלא שלשים שקלים ואם אינו שוה כלום ג"כ ל' סלע ועוד כיוצא בו בפ"ג דערכין. יותר ה"ל להקשות דאם אין לו לניזק כלל שמינה משלם בעד כחושה ואם יש לו משלם בעד שמינה. אך כעין זה הוא גם כן לפי האמת באיכות התשלומין. דאם אין לו לניזק עידית כלל משלם בזיבורית ואם יש לו משלם בעידית: