רש"ש על גיטין כט.

תד"ה אבל. שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו. ע"ש דלא ביד הרוכב היו הסודרין אלא ביד אחד העומד על פתח ב"ד והרוכב היה רחוק ממנו. והסברא היה נותנת שגם ביד הרוכב יהיו סודרין כדי שיראוהו המוליכים אותו לסקל מרחוק כשירוץ להעמידם:

[משנה המביא גט כו'. ומשנה הסמוכה לה. לא ידעתי מדוע הפסיק במשנות הללו לבין המשנות המדברות בדיני העמדת דבר על חזקתו הראשונה. בשלמא לר"א לקמן (בע"ב) דאם מת ראשון בטלו כולם שפיר אשמעינן דאפילו חלה ל"ח שמא מת. ועוד דאפי' למיתת א' משנים דהיינו הבעל או השליח לא חיישינן. ובמשנה הסמוכה אשמעינן רבותא טפי דאפי' כמה שלוחין (כמו שדקדק הש"ס מלשון אחרון) ג"כ ל"ח למיתת א' מהן. וא"ש ג"כ מאי דאשמעינן ר"כ דדוקא חלה דלא תימה דמשום רבותא דל"ח למיתה קתני חלה (והגמרא דמקשה עליה פשיטא הוא לפי מאי דמסיק מר בר"א דאפי' מת השליח הראשון לא בטל שליחותו) אלא למר בר"א קשיא. וי"ל בדוחק] :

גמרא כמי שא"ל אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה. ק"ל דבנדרים (ר"ד נו) במשנה פליגי ר"מ וחכמים בנדר מן הבית דלר"מ מותר בעלייה וחכ"א דעלייה בכלל בית ולדידהו הל"ל דלא אתא אלא לאפוקי יציע וכיו"ב או לאפוקי ברחוב. והי' מכאן ראי' למש"כ הר"ן שם דאפשר דקי"ל כר"מ. אבל מה נעשה להרמב"ם והטור ש"ע דשם פסקו כחכמים והביאו ג"כ דהכא לפסק הלכה. וכן הרמב"ם בפ"ו מהל' עירובין דין כ"ג והטוש"ע או"ח סי' ת"ט ס"י פסקו באומר לחבירו הנח עירובי בבית והניחו בעלייה אינו עירוב וצ"ע:

רש"י ד"ה דכולי עלמא ל"פ. ככל שלוחי גיטא כו'. כצ"ל: