רש"ש על גיטין כד:

גמרא ול"ז שנכתב לשום גירושין הא (ר"ל לשם הגדולה) אלא אף זה של"נ לשום גירושין הא (ר"ל לשם הגדולה דוקא אלא לאיזו שארצה) פסול. כ"נ דצ"ל. והא דקאמר לקמן סיפא ל"ל אף דכבר אמר כאן מאי רבותה. הוא משום דאמר טעם פיסול בבא הקודם לה מפני דכתיב לה לשמה ממילא נשמע דגם זה פסול וכמש"כ בתד"ה לאיזו:

רש"י ד"ה הא אמרינן (בסופו). והשליכו לאיבוד מדעת ולקחתו זו כו'. תימה דא"כ כל גט ניחוש שמא נמלך והשליכהו ומצאתו אשתו ואומרת שנתגרשה בו. ולקמן בד"ה בעדי מסירה תברי' לגזיזי'. ופי' שמא נמלך כו' ומסרו לזו. ואף דלכאורה אינו דומה להא דא"י להוציא עליהן שט"ח דהתם אמרי' דלא נעשה שום און אלא דהאחר לוה וכתב לו שט"ח והכא חשדינן ליה למגרש אשת חבירו. וביותר לפי משמעות דברי הר"ן דהחשש הוא דהאחר כתב לכתחלה למסור לזו. י"ל דהא גם שם חשדינן להמוציא דהאחר לוה ממנו והוא תובע לזה. וגם יש כאן חומר דא"א כדפרש"י לעיל:

תד"ה יתר. א"נ י"ל כו'. ולקמן דא"ר כולן פוסלין חוץ מן הראשון ע"כ מוכח דבאמת הראשון גרע מכולן:

תד"ה בעדי. התם מיירי כדפרשינן לעיל. כצ"ל והוא (בדף ד):

בא"ד ולא חיישי שמא כו'. כצ"ל: