רש"ש על גיטין כה.

גמרא אבל התם (פי' אפי' תאמר א"ב וכדמוכח בסוף ביצה וההיא דבכורות שהביאו התוס' מ"מ ה"א) מכר הוא דא"ר כו'. והוא כמש"כ התוס' לקמן (בע"ב) ד"ה ר"י בסופו ע"ש וכן לקמן (מח) ד"ה אי לאו. ומיושב בזה גמגום מהר"ם:

רש"י ד"ה אריו"ח כדי לזרזן (בסופו). ולא הודיעם מה בלבו. לכאורה זה דלא כר"א בנדרים (לו) דאמר הפריש פסח על חבירו (שלא מדעתו) ל"ע כלום. אבל נראה משום דע"כ סוגיא דהכא איירי אי אמרינן שה לב"א דאורייתא כמ"ש התוס' וא"כ ילפינן דלא בעינן דעת משכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים כדאיתא התם או דמוקי בקטנים ואפי' לר"א ולא ילפינן משכן כו' ודלא כריו"ח דשם. אבל בפסחים פרש"י דמיירי בהודיעם והיינו כר"א ושה לב"א לאו דאורייתא (ול"פ על ריו"ח רבי') אלא דמוקי לה בגדולים ודלא כסוגיא בנדרים ודו"ק:

רש"י ד"ה אמר אביי. דילמא תולה בד"ע כו' דמדאתני ברישא גילה בדעתו כו'. לכאורה סברא זו לא שייכא בהא דשני לוגין שאני עתיד להפריש ור"מ ק"ל תולה בד"ע. ואולי משום דלא קבע מועד הפרשתו הוה כמו שאומר שאני עתיד להפריש בזמן שארצה:

תד"ה הדר. ע"ז אינה תמיהא כו'. ול"נ לפרש דאביי תמה על רב הושעי' דהרי ודאי ידע למתניתין דלאיזו שארצה כו' אלא דמספקא לי' בתולה בדעת אחרים. וכיון דקס"ד דטעמא דמתניתין דפסחים משום ברירה כדמותיב מינה א"כ ע"כ מוכח דיש חילוק בין תולה בד"ע לתולה בד"א א"כ מאי קמב"ל: