רש"ש על גיטין כא.

רש"י ד"ה והאיש כותב את שוברו. ומקנהו לאשה כו'. לכאורה הלא השובר אינו אלא לראיה ומה צורך לאקנויי לה עי' לעיל תד"ה וכותב:

תד"ה והילכתא. כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה כו'. ול' הרא"ש שם שהיו ידיו כפותות שא"י לזורקו (ונראה דר"ל דאם היה יכול לזורקו א"כ אינו משתמר בתוך החצר (שהוא העבד) כמו במשנה דב"מ (יא) אחר צבי שבור כו' ואמרי' בגמרא והוא שרץ אחריהם ומגיען. ואף דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן שמגיען כדאיתא התם. י"ל דזה דמי לצבי רץ כדרכו דלא מהני אפי' במתנה לדעת הרמב"ם שם. ואולי ט"ס בהרא"ש וצ"ל שא"י לשומרו) וגט קשור בחבל אוחזתו בידה. ור"ל שאוחזת החבל בידה. ול"י למאי איצטריכו לאחיזתה דנראה דסגי כשעומדת בצידו כדאיתא שם "אבל חצר שאינו משתמר אי עומד בצד שדיהו אין" ופרש"י דעכשיו היא משתמרת ע"י. ולפי הגי' שבתוס' י"ל דאוחזת החבל שכפותין בו ידיו והוא בכדי שלא יוכל להתירו בשיניו. וגם עיקר קושייתם אינה חזקה כ"כ. די"ל דרבא אשמעינן דניעור אפילו רגליו כפותות אינו גט:

תד"ה אטו. חצר מהלכת אמאי ל"ק כו' כמו שליח ההולך. כצ"ל:

תד"ה ואב"א. אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתה. כצ"ל:

תד"ה שכן. כמו שהיא מקבלת של"מ. כצ"ל: