רש"ש על עירובין צז:

גמרא אלא אמר רבא הכא בחבית כו'. צ"ל רבה וכ"ה ברא"ש:

רש"י ד"ה בשיירא. שרו להו רבנן דתיבטל. ונראה דלישנא דאביי דאמר בשיירא אפי' כו' דמשמע דלרב יוסף אינו אלא ע"י ביטול דחקו לפרש כן. ולע"ד פירושו דחוק. א. כיון דביטול לא מהני אלא דבשיירא התירו. א"כ אפי' בלא ביטול נמי. ב. קשה לישנא דאלא כיון דלא נד לגמרי מאוקימתא דרבה (ולפי מש"כ התוס' בשבת (נז) ד"ה אלא לא יקשה מלישניה) לכן הנל"פ דר"י ל"ל כלל סברא דביטול. אלא דבשיירא התירו. אף בלא ביטול. ושלא בשיירא אסור אפי' ע"י ביטול. וס"ל דהברייתא הוא ביאור על המשנה ולאביי תרי דיני נינהו. משום דמתניתין סתמא תני משמע ליה דאפי' שלא בשיירא וכן לרב אשי:

תוס' ד"ה הכא. והא דקאמר נותנו לחבירו כו' אלא משום דאסור להעביר ד"א בר"ה. משמע דלר"י אפי' לדבר הרשות שרי בחבירו לחבירו. וצ"ל דג' מחלוקות בדבר. לת"ק אפי' משום תפילין אסור. ולר"ש הותר דוקא משום תפילין. ולר"י אפי' לדבר הרשות וא"ל השיבוהו לשיטתו דמ"מ חוץ לתחום יהא אסור ועי' במלחמות בזה:

במשנה רי"א אפי' כו' כמלא החוט. כצ"ל. וכ"ה ברי"ף ורא"ש ולקמן בגמ' (צח א וב):