רש"ש על עירובין ג:

[גמ' איתיביה כו' כיצד כו' משפת עשרים ולמטה כו'. ק"ל מדוע לא משני דה"ק וכן יוכל להשפילה למטה מעשרים ודלא תימא דדוקא בעינן עשרים גובה ולא פחות. וי"ל דא"כ ה"ל לסיים עד עשרה] :

שם כיצד היה עושה כו'. ובגליון מגיה דצ"ל הוא ועי' בק"נ אות ו' ותראה שגי' דלפנינו הוא דווקנית:

שם לגובהו ולפרצת מבוי. ק"ל מדוע ל"ק לרחבו דתנן והרחב מעשר אמות ימעט ופירצתו לא תנן בהדיא אלא משמעתא דאמוראי היא לקמן. ואולי משום דממתניתין לקמן (טו ב) גבי שיירא שמעינן לה:

שם כמ"ד בד"ט. ק"ל דהא גם הוא מודה בהא דלחי הבולט ד"א נידון משום מבוי וא"כ מדוע לא נקטי' מעיקרא בלמאי הלכתא ולפמש"כ בסמוך י"ל משום דהיא משמעתתא דאמוראי ועמש"כ בתוס':

רש"י ד"ה הא קמ"ל. דשיעור שנתנו חכמים למטה י' טפחים כו'. כצ"ל ולמחוק המ':

רש"י ד"ה ואם לאו. דד"א כו' הוי עבוה"כ דתנן כמה עבוה"כ כו'. זה הלשון ל"מ במס' כלאים ובב"ב (כו) איתא תנא ד"א שאמרו כדי עבוה"כ:

בסה"ד א"נ ס"ל לב"ש עבה"כ ח"א. אין כוונתו דלב"ש יאסר לזרוע ח"א סמוך לכרם דמוכח מכ"ד במס' כלאים דלכ"ע אינו אסור אלא ד"א וע"ש פ"ד מ"ה אלא דס"ל דח"א נצרך לעבה"כ לכן בקרחת או במחול בעינן שיעור כזה כדי שלא יתבטל לגבי הכרם ואם יש בו שיעור הנצרך לכל חד כדא"ל אינו מרחיק אלא ד"א וזורע אה"מ אפי' לב"ש וכ"כ להדיא לקמן (דף צג) ע"ש:

תד"ה והא. עי' מהרש"א ופירושו ברוב אמות דחוק וקושייתו י"ל בקושיית גה"ש דאיכא עוד חדא דלחומרא ד"א דעבה"כ. והגמרא כי רוכלא ליחשוב וליזל. אמנם קושיית הגה"ש י"ל דד"א דעה"כ נכלל בהא דקרחת ומחול כדפירש"י בטעמם וטעמא דב"ש כפירוש הראשון: