רש"ש על עירובין לא.

גמרא דמייתי לה אחוריה. מהריטב"א נראה דגריס אחודיה בדלי"ת וכ"נ מפרש"י ומשמע דבשטח רחבו יש בו טפח אלא דמהפך ליה אחודיה. ולכאורה קשה דא"כ יש בהקיפו יותר מטפחיים והרי גזרו על עובי המרדע מפני שיש בהקיפו טפח כדאיתא (שבת יז) וע"ש בתד"ה אר"ע. ונ"ל דדוקא בדבר עגול שאין בו קצוות וכל הקיפו נחשב כשטח אחד הוא דגזרו על הקיפו. אבל במרובע דכל צד שבו הוא שטח בפ"ע מובדל מחבריו ע"י קרנותיו לא שייך למיגזר ביה. ולכן נ"ל דאף במרובע שוה הצלעות שליש טפח על ש"ט דכי מדלית למורשא דקרנתא ישאר עגול כעובי המרדע אפ"ה ל"ג עליו מטעמא דאמרן:

שם קסבר מצות לאו לה"נ וכו' עד סוף הסוגיא. לכאורה מוכח מכאן דאפילו עירב לד"מ אינו יכול לילך לדבר הרשות וכדעת רש"י שהביא הב"י בסי' תט"ו ודלא כהטור והרמ"א שם. דאל"כ הרי יהנה עכ"פ ברשות (ועי' בסמוך) ובר"ה (כח) אמרי' המודר הנאה ממעיין כו' אבל לא בימה"ח:

שם ומ"ס מערבין אפי' לדה"ר. וא"ת בגוונא דאר"י מערבין דהוא לדב"מ אמאי פליגי רבנן עליה. וי"ל משום גזירה דלמא אתי לערב בו לדה"ר. משא"כ לר"י דא"מ כלל לדבה"ר:

רש"י (ברה"ע) אלא אפי' בתרומה דאי מטמאה לח"ל אפשר למיעבד תקנתא. הן התקנות דמפרש הש"ס אינן רק בכדי שלא יטמא הכהן. אבל להתרומה אין תקנה זולת שלא הוכשרה מקודם וזה לא מיקרי תקנה. לכן נ"ל שט"ס ברש"י וכצ"ל דא"נ מיטמא (ר"ל הכהן) חזו ליה אלא אף בתרומה דאי מיטמא (ר"ל הכהן) לח"ל כו':

[רש"י ד"ה בפשוטי כלי עץ. וטמא אסור בתרומה כו'. משמע משום איסור טומאת כהן אין בו חשש. עי' נזיר (נד ב) תד"ה ת"ש ובבאורי הגר"א ז"ל ליו"ד סי' שס"ט וא"כ א"צ לתקנה זו אלא להברייתא דאיירי בתרומה אבל מתניתין א"ל דמיירי בחולין ולכן ל"ד התוי"ט בהבאתו זאת על המשנה. ועי' בדבריו בנזיר פ"ז מ"ג ד"ה ומזה] :