רש"ש על חולין ט:

גמרא א"ל רבא מ"ש ספק סכנתא כו'. משמע דרבא אמר לר"ה. וא"א לומר כן דהא ר"ה מת קודם רב יהודה ומשמת ר"י נולד רבא עי' תוס' מנחות (לו) בד"ה אמר רבה. וע"כ גם כאן צ"ל הגי' רבה:

רש"י ד"ה אם יכולה חולדה. הרי נעשה בהן מלאכה ונפסלו. ק"ל דהא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה עי' גיטין (נג) בפרש"י ותוס' ובשתיית נחש מאי ניחותא אית ליה:

בא"ד דמי חטאת נפסלו במלאכה אחרת כו'. תיבת אחרת נ"ל למחוק:

שם (בסה"ד) . ויערה בכלי אחר כו'. וכ"כ בפסחים (ס"ד לד). וכן הסכימו עמו התוס' בכאן. והר"ש בפ"ט דפרה מ"ג השיג עליו בזה מכ"מ ע"ש:

תד"ה טמאה. כדתנן במס' פרה ז"י כו' היו מפרישין כו' (כצ"ל). וי"ל הגי' שלפנינו וכוונתם על מ"ב דשם ומביאין שוורים כו' וכוסות של אבן בידם:

בא"ד לפי שכל מעשיה כו'. סיום זה איננו שם במשנה אבל הוא בריש יומא בגמרא וכמו שהביא הר"ש שם:

תד"ה או נחש. והא דל"ת כו' משום דר"א שמותי הוא. אבל מה יענו בכיוצא בזה במשנה כתובות (צח) וב"ב (קג ב) דתני וכדברי ר"ע בית רובע. ולא תני ברישא גבי שדה וכדר"י בית תשעת חצאי קבין. וי"ל לפי מאי דקאמר הגמרא בב"ב (יב) דר"י לא איירי אלא באתריה: