רש"ש על חולין ט.

גמרא ת"ח צריך שילמוד ג"ד כתב כו'. עפירש"י וקשה דלחתום שמו ודאי שכיח טובא באגרות וכיוצא וכמו שהקשו התוס' במנחות (דף לה). ויל"פ ע"ד פרש"י שילמוד לאמן את ידיו לכתוב כתיבה נאה ומיושרת כאשר יצטרך לכתוב שו"ת ואגרות שלום וכיוצא. כי לענין חתימתו דשכיחא יוכל לעשותה ע"י סימנא בעלמא ואפילו ע"י אות אחת משמו כדאשכחן (בגיטין לו). ואפשר ג"כ לומר דבכתב יכוון ג"כ על טהרת הלשון שיהא מצורף ומזוקק ובסדור יפה. אבל לעד"נ דכוונתו על כתיבה תמה דס"ת תו"מ וזיוניהן ותגיהן. דמצוה בו יותר מבשלוחו וכדאמר רב עצמו במנחות (לו) כתבו מעלה עה"כ כאילו קיבלו מה"ס. וכן אשכחן בב"ב (יד) בר"ה וראב"י דכתבו בעצמם. ועי' לשון הרמב"ם בריש הל' ס"ת. וכן הוא ז"ל משמע (בפ"ח ה"ד ופ"ט הל"י) שכתב לו ס"ת בעצמו. שוב ראיתי להמהרש"א בח"א שנראה שכוון למה שפירשתי. ולפלא שלא הרגיש דרש"י לא פי' כן:

שם א"כ נתת דבריך לשיעורין. עפרש"י. וק"ל דהא כיוצא בזה מקשה לקמן (לב) על ר"ח ומתרץ ר"פ ע"ש. וא"כ ה"נ יש לתרץ כן שהטבח קאי אצל החכם. והכא עדיף טפי שהרי לא אמר אלא כדי ביקור חכם. ונלע"ד אחר שנדקדק מדוע לא אמר סתם כדי ביקור סכין. אלא משום דאין שהיית זמן הביקור שוה בכל אדם. דהטבח שהוא רגיל ובקי אינו משתהה בביקורו כ"כ כמו החכם שאינו מבקרו אלא לפרקים. ולכן פריך א"כ נת"ד לשיעורין דגם החכמים אין כולן שוין בביקור דיש שהרגשתו ורגילתו יותר מחבירו:

תד"ה ואידך. שמהדקו סביב ראשו. וכעין זה לשונם במנחות (ר"ד לו). ולשון הרא"ש הדוק שמחזקו בזרוע: