רש"ש על חולין ח:

תד"ה השוחט. צריך להעמיד ביודעין בה שהיא ב"י וכו'. לכאורה נראה דגם התוס' מודו לרש"י דסתם סכין דבוק בשמנונית בעין על דופנותיו. ועי' לשונו לקמן (קיב) בד"ה קישות. דא"ת דאיסוריה הוא רק ממה שבלוע בתוכו. א"כ לרבה אמאי מדיח כיון דל"ל בה"ש רותח וסברא דדוחקא דסכינא להבליע בבשר שהוא רך ה"ה (או אפשר דכ"ש) שאין בהם כח להפליט הבלוע בסכין שהוא קשה. אלא דס"ל להתוס' דכמו שנפגם הטעם הבלוע בו כשאינו ב"י ה"ה השמנונית הדבוקה עליו מבחוץ. והראיה הוא מחלתית שהביאו בסה"ד ועי' בר"ן. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' י' סק"ו בכוונתם. ושכ"ה גם דעת הרשב"א במ"ה. אבל לא כן נראה מדבריהם לקמן (קיב) שכ' שם וצ"ע אם הסכין מקונח ואינו ב"י אי חורפא דידהו מחליא לשבח. משמע דאם אינו מקונח ודאי אסור:

תד"ה אגב. ויש למצוא טעם כו' שנהגו להקל דדילמא בה"ש דוקא כו'. כצ"ל:

בא"ד והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי כו'. ואף דרש"י מחלק בין בליעת הבשר שהוא רך לבליעת הסכין שהוא קשה היינו לענין הכרעת הלכה. אבל פלוגתתן מדלא פריש הגמרא טעמייהו. משמע דסמיך על טעמי דפריש בפלוגתת רב ורבב"ח בתרי הלשונות:

תד"ה סכין. משמע כו' לכ"ע בצונן כו' ואע"פ דמלוכלך הסכין בדם הרבה בלא"ה כו'. תמוה דא"כ ל"ל הדחה בצונן. ועי' ש"ך שם ס"ק יב וס"ק יח:

רש"י ד"ה והלכתא. וגבי סכין כו' דלא איתסר בבליעה זו דקשה הוא כו'. כצ"ל: