רש"ש על חולין לא:

גמרא ואם בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורות כו'. כצ"ל וכ"ה במשנה שם ובחגיגה:

שם איתיביה רבא לר"נ טבל לחולין כו'. ובחגיגה הגי' רבה וט"ס דצ"ל רבא כהכא:

שם לימא תיהוי תיובתא דריו"ח מהא. לכאורה הא איכא למימר דלבעלה שאני דעון כרת הוא ואיכא ק"ו דרבא לעיל אם איסור מיתה אסרת עון כרת מיבעיא וי"ל:

שם מה ת"ל שנית כו'. עפרש"י. ולע"ד נל"פ דר"ל דכיון דאין הכיבוסין מסוג אחד אין נופל בזה לשון שנית. לכן דריש מקיש כו' ולזאת שפיר אמר שנית מפני שהן דומין זל"ז בעינן הכוונה:

שם לר"נ שנפלה מן הגשר. נלע"ד דלדידן דפסקינן כר"נ די לן למעוטי מן וכבס שנית רק כה"ג. אבל ירדה להקר אף לריו"ח טהורה לבעלה. וגם כזה מרבינן מן וטהר מ"מ. אמנם לא כן משמע מלשון הג"א ולשון הרמ"א ביו"ד סוף סי' קצ"ח:

רש"י ד"ה קמ"ל וד"ה ודלא בעינן. צ"ל הד"א:

רש"י ד"ה כשירדה להקר. ונפלה כולה כו'. משמע דלא נתכוונה להקר אלא מקצת הגוף במים. וצ"ע דבשחיטה משמע דבעינן לרבנן שיכוון לחתוך כל הסימנים. וא"כ גם הכא צריך שתכוון להקר כל גופה במים:

תד"ה גזירה. דאפי' יש כמה סאין באותו מדרון כו'. משמע דהמדרון גופיה הוה חיבור קצתו לקצתו רק שאינו מחבר מה שלמעלה ומה שלמטה. וזהו כדעת הר"ש והרע"ב בפ"ב דטבו"י מ"ז שהבאתי בפ"ה דמכשירין מ"ט ועמש"כ שם בס"ד:

תד"ה דתנן. דאי משנה היא כו'. וכזה כתבו לקמן (פ"ז ב) בד"ה תנן. וקשה לומר שרבותינו בעלי התוס' לא היו בקיאים במשניות לידע אם היא משנה או לאו. אבל באמת היו יודעין דזה הלשון אינו שנוי במשנה. רק דמספקא להו שמא יש איזו משנה דדייק הש"ס ממנה דין זה. וכמש"כ כה"ג לעיל (ל) בד"ה והתנן. ובגיטין (פ"ה) הבאתי דוגמאות הרבה כזה ע"ש: